איך אתחתן ואני כישלון גמור?

כישלון נתפס בחברה שלנו כטעות, אני רוצה להציע הסתכלות אחרת לחלוטין, טעות היא חלק מהחיים. מי שלא טועה - לא מתנסה, לא מתקדם.

חבצלת דולב , ט"ו בשבט תשפ"א

איך אתחתן ואני כישלון גמור?-ערוץ 7
חבצלת דולב
צילום: יח"צ

אפשר לצאת מתחושת הכישלון, אם עושים את זה נכון.

הגיע אלי רועי (שם בדוי) ואמר שהוא מרגיש אבוד, כשלון גמור. הוא סיפר לי שיצא עד כה עם עשרות בנות ועם כל הרצון הטוב הוא לא מצליח להתחתן. הוא אמר שזה מוריד לו מאד את הבטחון העצמי וגורם לו לדכדוך. מעבר לעבודה שלי איתו על הסרת החסמים שיש לו מחתונה (וזה כבר למאמר אחר), דיברנו על תחושת הכשלון שלו.

מדוע אנחנו מרגישים כישלון?

בחברה שלנו, ישנה חשיבה שכשלון במשהו שעשיתי מעיד עלי שאני כשלון. זוהי כמובן חשיבה מופרכת לחלוטין. שאלתי את רועי: "לו היית עכשיו בכתה י"א והיית מקבל במחצית א' ציון 30 במתמטיקה, מה היית מרגיש"? הוא ענה לי ללא היסוס: "הייתי מרגיש כשלון".

אמרתי לו שהציון מעיד על כך שהוא צריך להשתפר במתמטיקה/שהוא יודע 30% מהחומר/שאם ישקיע יותר ודאי יצליח יותר, אך זה לא מעיד שהוא כשלון. כנ"ל מישהו שניגש לטסט ונכשל. זה מעיד על כך שהוא צריך לקחת עוד שיעורי נהיגה, אבל זה לא מעיד שהוא כשלון.

כשלון נתפס בחברה שלנו כטעות, כמשהו בדיעבד לגמרי. אני רוצה להציע הסתכלות אחרת לחלוטין, טעות היא חלק מהחיים. מי שלא טועה - לא מתנסה, לא לומד, לא מתקדם.

מי שמפחד מטעויות נהיה משותק ולא זז קדימה, לטוב ולרע. אבל כך החיים בנויים, אנחנו מנסים, לפעמים מצליחים ולפעמים לא, ומהטעויות אנחנו לומדים איך להתקדם פעם הבאה טוב יותר.

אבל אצלנו רווחת תופעה שאנחנו אף פעם לא אמורים לטעות, ואם נטעה אוי ואבוי. תינוק שמתחיל ללכת נופל וקם נופל וקם, אף אחד מאיתנו לא מתרגש מזה יתר על המידה, לכולנו ברור שזה חלק מתהליך הלמידה, ואף אחד מאיתנו לא חושב שהתינוק הזה כישלון ושלעולם לא ידע ללכת. כך צריך להיות לנו ברור בכל תחום אחר.

גם בתחום הדייטים צריך לעקר את תפיסת הכשלון מהשורש. צריך לקחת כל דייט שלא צלח על מנת ללמוד ממנו מה אני מחפש/ת, מי אני וכו'. אבל לעיתים במקום להיות עסוקים בשאלה מה אני לומדת מהדייט הזה לפעם הבאה, אנחנו עסוקים בלאסוף את השברים...

אם מישהו/י לא רצה/תה אותי זה אומר רק דבר אחד: שהוא/היא לא השידוך שלי! שאם הקב"ה סגר לי את הדלת הזו, סימן שדלת אחרת מתאימה לי הרבה יותר מחכה לי פתוחה מעבר לפינה.

שמעתי רעיון מקסים מד"ר אנאבלה שקד. היא אמרה שכשאנחנו טועים בכביש הוויז אומר לנו רק דבר אחד: לחשב מסלול מחדש.

תארו לכם שהוייז היה אומר לי כל פעם כשאני טועה: "טפשה אחת, כבר שני קילומטר שאני אומר לך לפנות ימינה איך פנית בסוף שמאלה?! מי בכלל נתן לך הגה בידיים?!".

אבל הוייז רק אומר לנו לחשב מסלול מחדש. כשאנחנו טועים, במקום לבזבז את האנרגיה בלטחון את עצמנו דק דק כמה אנחנו גרועים, מוטב שנשקיע את האנרגיה רק בכיוון מועיל, ונלמד מסקנות לפעם הבאה.

חבצלת דולב, מנחת הורים, זוגיות ומודעות עצמית - מנבחרת המאמנים של פרוייקט 252. להצטרפות לפרוייקט לחצו כאן