החלום הזה דווקא התחיל די טוב.
הייתי כבר בסוף ימיי, אחרי שנים רבות של עשיית טוב ותרומה לחברה, נפרדתי בחיוך מילדי ונכדי שישבו כולם מאוחדים סביבי ועליתי למקום אליו מגיעים אחרי 120..
התחושה שלי הייתה מצוינת. אמנם לא ראיתי מנהרה ואור חזק אבל תחושת שלווה עילאית בהחלט ליוותה אותי.
הגעתי לחדר גדול ומואר. התבוננתי סביב, לא ניתן היה לראות את התקרה והקירות אבל הבנתי, בלי מילים, שזהו חדר המתנה לבית המשפט.
'אין לי מה לחשוש', חשבתי. 'בסך הכל הייתי בן אדם טוב, מקפיד במצוות ודרך ארץ. אפילו אימצתי לעצמי כמוטו במשך רוב חיי הבוגרים את דבריו האחרונים של הרב חנן פורת - בסך הכל רציתי להיות טוב'..
אחרי זמן קצר נכנסתי. ישבו שם כמה דיינים. אני לא סגור אם אלו היו רבנים שהכרתי, אבל מהסיפורים הם היו אמורים להיות גדולי הדור.
'ישראל ישראלי!' קרא הכרוז.
'הנני', עניתי בענווה, זכרתי את השם שלי, זו כבר התחלה טובה.
'קבעת עיתים? נשאת ונתת באמונה?' השאלות המוכרות כל כך היו שם אחת אחרי השנייה.
עניתי בבטחה בחיוב. כולם מכירים אותי כתלמיד חכם שסיים את הש"ס כמה פעמים, בנוסף לגמ"ח גדול שהקמתי וניהלתי.
הכיוון היה מבטיח. שבת, כשרות, קדושה... הכל היה מדויק ומאוזן אצלי.
כן, שילבתי תורה ועבודה.
כן, דאגתי לחלש ואכפת היה לי מצדק. השקעתי בילדיי את כל כולי.
כן, הייתי צדיק ולא בפרווה, דאגתי לחמם גם אחרים באור התורה.
'מוזר', אמרתי לעצמי, 'למרות כל מה שעשיתי נראה היה שהשופטים חמורי סבר. אני במקומם הייתי נחמד יותר'...
לאחר שלב השאלות הגיע התובע. היה גם סנגור אבל משום מה הוא היה נראה די מדוכא.
צחקקתי אתו כהרגלי אבל היה נראה כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודע. 'ישראל ישראלי עמוד על רגליך!' נשמע שוב הכרוז באולם, ולא ידידותי בעליל.
נעמדתי, לראשונה בחשש. משהו לא תקין כאן. זה עולם האמת, פה אמורים לדעת שהייתי ממש טוב שם.
'ישראל, אתה מואשם ב-34 סעיפי אישום של גרימת מוות ברשלנות!' שמעתי כמו מתוך חלום את המילים שהיכו בי בעוצמה.
'מה?????' שאגתי בקול לא לי, 'זו טעות!! זה לא אני!!' 'כאן זה עולם האמת, פה לא מתבלבלים, חבר'.
זיעה קרה זרמה במורד צווארי הוירטואלי. על מה הם מדברים?? 'סליחה', שאלתי בשקט, 'אפשר לראות על מה מדובר?' "בהחלט!", אמר התובע.
הם הקרינו במסך ענק את סרט חיי והריצו אחורה. הרבה מצוות ומעשים טובים, חיוכים ועזרה לזולת היו שם למכביר.. נראה דווקא די טוב.. מה קורה פה?? הייתי כבר בלחץ.
מונה השנים נעצר על שנת התשפ"א. המסך הראה התוועדות קטנה שארגנתי, לימוד תורה לשמה ששינה את חיינו.
'על זה אנחנו מדברים', נשמע הקול.
נשמתי לרווחה. הרי למדתי ולימדתי, הייתי השראה לחבורה היקרה שלנו, זה לא יכול להיות גרוע.
לא הבנתי.. מה הבעיה עם השיעור הזה? אמנם החבר'ה חשבו שאולי כדאי להימנע מהתקהלות אבל אני התעקשתי כי תורה מגנא ומצלא.
'מה הבעיה אתה שואל? הבעיה הייתה שאחד מהחברים הצדיקים שלך היה חולה קורונה. הוא הדביק אותך. אתה המשכת משם לעוד מפגשים חברתיים והדבקת עוד כמה. התחבקת עם עוד חברים טובים וגם אליהם העברת את הנגיף... והם העבירו הלאה...'
הוקרנו עוד אירועים בהם פיזרתי את הנגיפים הארורים, אבל המחשבות שלי כבר נדדו הרחק מן המסך. מסתבר שהגנים שלי היו טובים מספיק כדי שאני אפילו לא ארגיש את הקורונה, אבל פגעתי בהרבה אחרים.
לפתע המסך נכבה. חושך שרר בכל המרחב. פתאום הוא נדלק, אבל הפעם מחולק לשלושים וארבעה חלונות קטנים.. כמו בימי הזום הרחוקים, חשבתי לעצמי..
התבוננתי במה שראיתי. היו שם מבוגרים ומבוגרות מחויכים, ואפילו כמה אנשים בגיל העמידה, כולם מוקפים באהבה.
הייתה שם גם אם לחמישה עם מחלות רקע שנראתה צעירה יחסית. את רובם לא הכרתי, למעט שני דודים שלי ואחד השכנים של ההורים שלי. תכננתי לבקש הסברים אבל הבנתי שעדיף לחכות, העסק שם עובד ביסודיות גם בלעדי..
התמונות הקפואות התחילו להשתנות בהדרגה. החיוכים החליפו את מקומם לבהלה ולאחר מכן לפחד אמתי. מאחוריהם צצו לפתע אמבולנסים ואנשים בסרבלים לבנים.
פחדתי להמשיך להסתכל אבל לא יכולתי להסיר מבטי.. התחלתי להבין מה עוללתי..
ראיתי אותם מובלים לבדם למחלקות קורונה ומשם לטיפול נמרץ. מכשירים גדולים וצינורות הסתירו את פניהם עד שהמסכים נכבו אחד אחרי השני.
שקט השתרר. הדמויות החייכניות הללו נפטרו בבדידות, בפחד ובסבל בל יתואר. המסכים נכבו, והאור נדלק.
לפתע ראיתי את כל אלו ששלחתי לגן עדן טרם זמנם באים מולי. 'הייתי אמנם לא צעיר אבל לא רציתי למות כך', אמר אחד. 'כל זה בזכותך, "צדיק".' שמעתי בכאב אישה בגיל העמידה.
'אתה היית בריא אבל הרגת אותנו', אמר קשיש אחד ועיניו עצובות.
'התמודדתי היטיב עם מחלות הרקע שהיו לי אבל לא עם אנשים כמוך', אמרה הצעירה, מלווה במבט מאשים של חמישה יתומים.. השאר לא דיברו. הם פשוט הלכו שם מולי ונעלמו.
רציתי למות, מבושה. הכאב היה בלתי נסבל.
התעוררתי במיטתי בבהלה. השנה עדיין הייתה שנת ה'תשפ"א, בעיצומו של הסגר השלישי...קיבלתי הזדמנות לשנות את העתיד שלי...
הכותב: תושב קרני שומרון ומחנך בישיבה תיכונית