ושוב מגיחות הבחירות לחיינו ויש כאלו שמאוד אוהבים את האקשן מאחוריהן, אבל לא על מפלגות ברצוני לכתוב הפעם, ולא על אנשים, אלא על קו המשותף שאמור להיות משותף לכולנו: המאבק על קו ההפרדה המשותף.
אנחנו כולנו ניצבים כאן היום, עם כיפות וכיסויי ראש בגדלים שונים, בצבעים שונים, ובמרקמים שונים, ממגוון ישיבות ואולפנות ומכללות ובתי הוראה. שייכים לגופים שונים ואג'נדות שונות, אבל יש מה שמאחד את כולנו. יש לוחות קדושות של ברית שמאחדות את כולנו. יש ספר תורה קדוש שמאחד את כולנו. יש תורה שבעל פה שעברה מדור לדור, עד המנהיגים הרוחניים של דורנו.
ויש אצלנו, אצל כולנו, גם תמימות גדולה.
"... סוף סוף אושר המיזם... לתמיכה בפרויקטים תרבותיים של ארגוני התחדשות יהודית (=יהדות פלורליסטית) זה אמנם כסף קטן, קטנטן ממש לעומת מאות המיליונים בהם נתמכים ארגונים חרדים וחרדליים, אבל זה משהו." כותבת דמות ציבורית ידועה במכתב הפרידה שלה.
"הגדלנו את התקצוב לארגונים הרפורמים" אומר פוליטיקאי מוכר מאוד. "הרפורמים הם אחינו ואנחנו נישאר מאוחדים איתם".
"הרפורמים והקונסרבטיבים הם אחים שלנו" אומר גורם פוליטי שלישי.
אז מה הבעיה? למה לא לתמוך באחים החביבים והמנומסים שלנו? למה לא לתת להם לצמוח, ולבנות יהדות "פלורליסטית", "פתוחה", "מקרבת"? למה לא, בעצם?
וכאן אבקש להזכיר לכולנו אישיות מאוד גדולה ומאוד מרשימה שהיתה כאן פעם: ירבעם בן נבט.
האיש הזה, משבט אפרים, היה אדם גדול מאוד, חכם מאוד, תלמיד חכם! וגם פוליטיקאי דגול: הוא ניסה לייצב את הממלכה שלו, ולמנוע מהשבטים שתחת מלכותו להתקרב לשטח ממלכת יהודה, שמא יעדיפו נתיניו את המפלגה המתחרה הזו, של רחבעם בן שלמה, על פני המפלגה החדשה והנוצצת שלו, ולכן רצה לבנות להם אלטרנטיבה פולחנית: "ויעש שני עגלי זהב ויאמר... רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
וכותב על כך המלבי"ם: שירבעם התכוון "לבנות להם סמל שמורה על החופשיות, להגיד להם שהם חופשיים מכל עבודה, ובזה יפטרם בין מעבודת המקדש, בין מעול המצוות בכלל."
הוא פשוט חשב שהעם ישמח להיות פטור מהבאת קורבנות וזבחים לבית המקדש: "ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים" (מלכים א יב כח): "טורח רב יש לכם בעליה זאת, אם מרחק הדרך, ואם העלאת המעשרות והקרבנות. האלקים הלא העלה אתכם מבית עבדים, ואתם חופשיים מכל עבודה בין לאלקים בין לאנשים, ולהמעיט טורח הדרך."
אבל שבטי ישראל המשוחררים והחופשיים האלו כן רוצים פולחן, כן רוצים עבודה, כן רוצים להרגיש קשר למסורת, למיסטיקה, לערכים רוחניים: אז בוא נבנה להם ערכים חדשים, מקבילים, שלא נפגשים לעולם. בוא נציע להם עבודה חדשה. עבודה זרה. עבודה אחרת.
בוא נבנה לכם עבודה זרה חדשה ונוצצת: עגלים מזהב טהור. אלה אלהיך ישראל. להם תסגדו, וכך לא תעלו לעשות זבחים בבית ה' בירושלים.
"אמר ר' אבא אחר: שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן! אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש. אי הכי לא בעינא." (אם כן, איני חפץ). (סנהדרין ק"ב א).
וכך, בגלל שיקולים פוליטיים, ורצון עז להיות בראש, הנהיג ירבעם בן נבט את עשרת השבטים אחר כבוד אל דת חדשה, דת של שני עגלי זהב, דת של עבודה זרה.
והיום, איפה הם עשרת השבטים? הלכו לאיבוד. מה שהתחיל משיקולים פוליטיים, הפך להיות חורבן.
ונחזור לזמננו, ולדיונים על "התנועות הפורשות", הרפורמים והנלווים אליהם, וכאן, מעבר לעובדה שאין להם נאמנות לתורה ולהלכותיה, יש נושאים מהותיים שחייבים לתת עליהם את הדעת, לפני כל דיון לגביהם, והנושאים הללו, והבעיות הקיימות עם התנועות "הפלורליסטיות" הנ"ל, הם קשורים חזק מאוד אל כולנו, אל כל העם שלנו, אל כל מגזר ומגזר, כי כולנו עם אחד, וישראל ערבים זה לזה,
וארכז את דברי ב-3 נקודות:
א. פולחן אסור:
עצם הפולחן של התנועות ה"פלורליסטיות" הוא אסור לפי ההלכה: עצם התפילה שכתובה בסידורים שלהם, היא נראית כמו תפילה יהודית, אך מתוך הנוסח שלנו הם מחקו הרבה מאוד אלמנטים שלא התאימו לכפירה שלהם בעיקרי האמונה שלנו. ולכן, הברכות שלהן הפכו לברכות שהעיקר חסר בהם והחתימה (ההתחלה והסוף) שונתה בהן, והמהות שלה הנוסחים האלו אינה המהות של הברכות שלנו, שתוקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה ועברו מדור לדור.
כי את החותמת של ברכת אבות הם שינו, כי שם האלקים לא היה נשמע להם מספיק "שוויוני", וגם האמונה בגואל לא באה להם בטוב.
כי את ברכת "אלוקי נשמה", המבוססת על האמונה בנשמה שה' ברא, יצר ונפח בכולנו, ועתיד ליטלה ממנו, ולהחזירה בנו לעתיד לבוא, הרפורמים עיוותו: כי לא התאים להם להאמין בתחיית המתים.
כי את התפילות על החזרה לבית המקדש ולעבודתו הם זייפו ועיוותו ושינו את מהותן, כי לא התאים להם בית המקדש! ובמקומו יצרו נוסח מזויף ומלגלג ופוגעני נגד עבודת קודש זו.
אבל ברכות כאלו, עם נוסח מעוות ומזויף ושהמטבע שלהן שונתה, מהוות "ברכות לבטלה" שאסורות משום "לא תישא את שם השם לשוא", ואי אפשר לצאת ידי חובה בברכות כאלו שהמטבע שלהן שונתה. (משנה תורה, הלכות קריאת שמע, פרק א' הלכה ז' , השולחן ערוך סימן קפ"ז סעיפים ג-ד).
והגמרא במסכת נדרים ז' ע"ב פוסקת שמי ששומע את חברו מזכיר שם שמיים לבטלה, חייב לנדות אותו, מאחר ובכל מקום בו מזכירים שם שמיים לבטלה מצויה עניות: דבר זה נלמד מהפסוק: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". וממילא משמע, שאם מזכירים שם שמים במקום שאין רשות להזכיר, תחול חלילה היפך הברכה.
כלומר, כאן כבר לא מדובר על "הרגל" או על "גדר" או על "מוסכמה חברתית", אלא מדובר על הלכה, על תורה שבעל פה, על דברי חז"ל, על ההלכה שאומרת באופן ברור שיש להחרים את מי שעוברים על הלאו הזה של ברכות לבטלה.
ומעבר לעניין ההלכתי יש גם עניין סימלי ומוסרי כואב מאוד מאוד: כי ראשי הכתות ה"פלורליסטיות" גם דרשו לקבל חלק ונחלה בכותל המערבי, שריד בית המקדש, מקום בו התפללנו אלפיים שנה על בית המקדש ועל בניינו ועל הגאולה השלמה בקרוב – ובמקום הזה הם באים ועושים פולחן שבמהותו מלגלג על בית המקדש עצמו. באים למקום שמתפללים בו על משיח – ומוחקים את התפילות את הגואל מתוך הטקסט שהם אומרים. דורשים חלק ונחלה בשריד בית המקדש - כדי לבוא אליו עם פולחן שמלגלג על קדושת המקום הקדוש הזה.
ואיך אפשר לתת לזה יד? ואיך אפשר לקחת בזה חלק? ואיך אפשר לתת להם תקציב ולבנות להם בימה? איך אפשר לבנות בשריד בית המקדש מקום שמטרתו פולחנים שמורדים ולועגים על עבודת המקדש? איך?
ב. איבוד העתיד:
עתיד יהודי: בני התנועות האלו, ה"פלורליסטיות" וה"שוויוניות", בעצם מאפשרים ואפילו תומכים ורואים בעין טובה נישואים עם בני דתות אחרות, מה שהם קוראים "intermarriage". מבחינתם ילדי אבות יהודיים נחשבים יהודיים, וגם הנשים הגויות עצמן נחשבות חברות קהילה לכל דבר. הבלבול הזה הביא לכך שבדור הנוכחי, 80% מהרפורמים כבר מתחתנים בנישואי תערובת, וכבר רבים מהסטודנטים ללימודי "רבנות רפורמית" כלל אינם יהודים על פי ההלכה, אבל זה לא מטריד את ראשי הקהילות האלו, שממילא אינם כפופים להלכה היהודית, אלא לכללי פלסטלינה שהם ממציאים לפי הנוחות שלהם.
ונציין שגם אלו מהם שכביכול "מתגיירים", ה"גיור" ה"פלורליסטי" שהם עוברים, אינו מקיים את תנאי ההלכה, ולכן אין בו ממש, ולכן מדובר פשוט בפיסת נייר שאין לה כל משמעות חוץ מאשר יצירת בלבול המוני.
וכך, מה שאנחנו קוראים "שואה שקטה", הם קוראים לו "intermarriage".
ואת כל התערובת הזו הם מנסים להחדיר חלילה לישראל. ואף מנהלים מאבקים רחבי היקף להביא הנה גורמים לא יהודיים, במסווה של "מוסריות" מזויפת, כדי שאחר כך הם יוכלו לחתן אותם עם יהודים, ולבולל אותם בעם ישראל, או לחילופין, "לגייר" אותם בגיורים שאין בהם ממש, ולהרוס חלילה מבפנים את העם היהודי בארצו, כאשר לא יהודים יירשמו כיהודים. ופה נקברה מדינת היהודים היחידה בעולם, שהופכת, בחסות בני התנועות ה"פלורליסטיות", למדינה של ערב רב של עמים, עם אולי כמה אחוזי DNA יהודי, כאילו שזה בכלל רלבנטי.
ומסתבר שאת כל התערובת הזו, יש גורמים נחמדים ותמימים, ששואפים לממן ולגדל ולנטוע: אבל למה? למה לנטוע מראש עצי ביאושים? למה לפגוע בעם כה קדוש ולהרוס אותו מבפנים עם כתות שאצלם ההרס וההטמעה והטומאה הפכו לאידיאולוגיה?
ויש כאן שאלה קשה ולא מובנת: איך עם ששרד אלפיים שנות גלות, עם שעבר אינקווזיציה, שואה, מסעות צלב ומחנות ריכוז – וסוף סוף חזר אל ארצו, והתקרב אל המנוחה ואל הנחלה – ודווקא כאן, במנוחה ובנחלה שלו, באים טובי בניו ומנסים להכניס ולהחדיר כתות שמנסות להשמיד אותו מחדש?
ואלו שהם באמת מסכנים כאן בכל הסיפור הזה, הם אחינו החילונים שלא יידעו להיזהר מהכיתות האלו – ווהרי כך היתה דרכו של הרב קוק זצ"ל, שבמסירות נפש עצומה עבר מעיר לעיר וממושבה למושבה כדי להציל את בני הישוב החדש מרעיונות רפורמיים שנפוצו גם אז, ואת מסעות המושבות הוא ערך שלושה פעמים, כל פעם במשך שבועות ארוכים, וכל זה דווקא מהמקום הזה של האחריות לכלל ישראל.
את האחריות הזו ראוי שניקח כולנו על עצמנו – נכניס יהדות, נכניס אהבה, נכניס אור – אבל נכניס גם גבולות, שיגנו גם על האחים שלנו הרחוקים מפני אובדן. ואם (אולי) את יהדות התפוצות אולי אין בכוחנו להציל (ואולי אפשר לעזור להם ע"י הקמת תנועות שיקרבו אותם גם שם) – בוודאי אל לנו להכניס את התנועות שפגעו בהם ולתת להם מקום לפגוע גם באחינו שחיים כאן איתנו ומסרו את נפשם על החיים המשותפים כאן.
ג. מלחמה נגד היהדות:
הדרך שלהם והאידאולוגיה שלהם, במהות, היא נלחמת נגד הדרך שלנו: ראינו זאת בבג"צ נגד הופעות נפרדות, אבל המלחמה שלהם בהפרדה היא לא רק נגד הופעות, אלא גם תפילה נפרדת היא מבחינתם "לא חוקית". ורק בראש חודש טבת האחרון, שאל אחד ממאבטחי הכותל את סגנית יו"ר "נשות הפרובוקציה" בכותל, אישה קונסרבטיבית חביבה, למה היא מתעקשת שלא לעבור בכניסה הרגילה לכותל, הכניסה הנפרדת לנשים, והיא הכריזה בזו הלשון: "זה לא חוקי לעשות הפרדה מגדרית. זה אסור!"
אבל אם נחשוב לעומק מה המשמעות של ה"לא חוקי" הזה – נמצא שהמשמעות המיידית, הישירה, והמאיימת, היא אחת ויחידה: הגורמים האלו, ה"פתוחים", ה"שוויוניים", ה"פלורליסטים", בעצם נלחמים נגדנו,
וכלי הנשק שאנשים מתוכנו ניסו לתת להם להם, זה כלי הנשק של "חוק השוויון", אותו כמעט הצליחה להעביר הכנסת האחרונה, בחסות אי אלו גורמים "סרוגים" שטוענים בתוקף שהם "חלק מהציונות הדתית", אבל הם בעצם נותנים את הנשק בידי אלו שנלחמים נגדה.
כי הציונות הדתית, לשורשיה, לענפיה, ולגווניה השונים והיפים, יש לה רבבות בתי כנסת עם עזרת נשים ועזרת גברים , ואלפי מוסדות חינוך, ישיבות תיכוניות, אולפנות, ישיבות הסדר, מכינות קדם צבאיות, ישיבות גבוהות, מכללות, מדרשות, בתי ספר, גני ילדים - ונגד כל זה התנועות ה"פלורליסטיות" ישמחו כבר היום לעתור לבג"צ – ועלולים לעתור לבג"צ בכח "חוק השוויון" הזה.
כי לא רק נגד מוטי שטיינמץ יכולות התנועות ה"פלורליסטיות" להגיש עתירה, ולא רק נגד לימודים נפרדים בבר אילן הן יכולות לעתור לבג"צ, ולא "רק" נגד בדיקות בטחוניות בכניסה לכותל, אלא עקרונית הן יכולות גם לעתור נגד כל ישיבה, נגד כל כיתת תיכון, ונגד כל בית כנסת המתנהל על פי היהדות. עקרונית, דרך "חוק השוויון" הזה, ש"גם" גורמים "דתיים" עמדו מאחוריו, יכולים הרפורמים לעתור, והם עלולים לעתור בשמחה, נגד כל אורח החיים המשותף של כולנו, של כל תושבי הארץ הזו, מדן ועד באר שבע, מהקיבוצניקים של שדה אליהו ועד תושבי קרית משה. נגד כל מה שהוא מרכב החיים של כולנו, הם יכולים לעתור -
נגד עצם אורח החיים הנפרד שלנו, וכל היופי שלו, ש"לא עובר אצלם מסך". כי מבחינתם "הפרדה היא אפליה" ו"הפרדה מגדרית היא לא חוקית" ו"אסור להפריד בין נשים לגברים". ואיפה יהיה קו הגבול.
ואם היום כואב לנו לראות גן סגור, בית כנסת סגור, בית ספר סגור, בגלל הקורונה והמוטציות שלה, מה נאמר אם חלילה וחס נצטרך לראות גן סגור, בית כנסת סגור, בית ספר סגור, בגלל צו של בית המשפט העליון, שהתקבל בגלל עתירות של ה"זרמים" ה"שוויוניים" האלו, שנלחמים נגד האמונה ונגד הקדושה ונגד מנהגי היהדות המאפיינים את כל אורחות חיינו.
וברור שיש עניין גדול לסייע ולקרב את האחים הרחוקים שלנו: אלו הרחוקים רוחנית, אלו הרחוקים פיזית, ואלו הרחוקים גם וגם: בודאי יש עניין חשוב לגרעינים תורניים, לפנים אל פנים, לבתי חב"ד, לראש יהודי, לערכים, להידברות, ולכן מי שמפיץ את אור היהדות. יש מקום לקירוב, יש מקום להסברה. יש מקום לקדושה, ויש מקום להנגשה: אבל תוך שמירה על הדרך שלנו, על האמונה שלנו, על הדרך היהודית.
וכאן צריכה להיות ההתעקשות בכל סוג של משא ומתן על איחוד בין מפלגות: איחוד הוא תמיד מבורך – ובתנאי שהוא עומד על היסודות המקודשים לנו. על מקומות אפשר לוותר וגם על תפקידים, אך לא על מהות: השמירה על עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל, וההגנה על עם ישראל מפני "זרמים" זרים, המאיימים לקחת חלקים מאנשים שחיים כאן איתנו, צאצאים של מייסדי המדינה, ולהעביר אותם לדת אחרת, דת אנטי יהודית, דת שהפולחן שלה אסור על פי היהדות, ושנלחמת נגד אמונה שלנו, נגד הציפיה לגאולה שלנו, נגד מסורת הקדושה של כולנו.
ונסיים בתפילה, התפילה של כולנו, התפילה שלא תימחק לעולם: "את צמח דויד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קיווינו כל היום". ונמשיך לצפות לישועה.