מדינת ישראל תקועה בשנות ה-80

ממשבר הקורונה יש ללמוד להעניק סמכויות רבות יותר בידי הרשויות המקומיות גם אם באיחור ניכר של עשרות שנים

אריאל פינקלשטיין , י"ב בשבט תשפ"א

מדינת ישראל תקועה בשנות ה-80-ערוץ 7
אריאל פינקלשטיין
צילום: דוברות

על רקע חוסר היציבות המתמשך בשלטון המרכזי והתנהלותה הכושלת של הממשלה במשבר הקורונה, בלטו בשנה החולפת הרשויות המקומיות כאי של יציבות ושפיות במערכת השלטונית.

לא בכדי הן זוכות פעם אחר פעם לאמון גבוה מהציבור, שרק הולך ומתעצם עם השנים. מנתוני מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2020, עולה כי הרשויות המקומיות זוכות לאמון של 60% מהציבור הישראלי, פי 3 מהממשלה (22%) ומהכנסת (20%), ופי 4 ממוסד המפלגות (14%).

משבר הקורונה רק חידד את מה שהיה ידוע כבר תקופה. עוד לפני כן, הצביעו מחקרים וסקרים באופן שיטתי על פער ניכר בין האמון הגבוה של הציבור בישראל בשלטון המקומי, לעומת אמונו הנמוך בממשלה ובכנסת. למעשה, כלל לא מדובר בתופעה ישראלית: גם באיחוד האירופי ובארצות הברית, מידת האמון של הציבור בשלטון המקומי גבוהה בהרבה מזו בממשלה ובפרלמנט. בשנת 2020, מבין 28 מדינות האיחוד האירופי, רק במדינה אחת, הולנד, היה אמון הציבור בממשלה גבוה מזה שבשלטון המקומי.

למרות הדמיון בדעת הקהל והאמון הציבורי, קיים פער ניכר במעמדו של השלטון המקומי בישראל בהשוואה לארצות הברית ואירופה, כשהמערכת השלטונית בישראל מאופיינת בריכוזיות שמחלישה את כוחו.

במדד הביזור לרשויות המקומיות של חוקרי הבנק העולמי, נמצא כי ישראל מדורגת במקום ה-94 מתוך 182 מדינות בעולם, ומכלל מדינות ה-OECD 'זכתה' ישראל בתואר המפוקפק כמדינה הכי פחות מבוזרת. הריכוזיות הממשלתית בארץ מתבטאת כמעט בכל תחום, ובפרט במערכות החינוך והתחבורה הציבורית הריכוזיות להחריד, בחוסר העצמאות וברגולציה הניכרת על התנהלות הרשויות המקומיות.

מעבר לדירוגים במדד כזה או אחר, חשוב ללמוד מהניסיון ההיסטורי שהביא את המדינות השונות לאמץ מודלים של ביזור לרשויות המקומיות:

ארצות הברית הייתה מאז ומתמיד אחת המדינות המבוזרות ביותר בעולם. בניגוד למדינות רבות אחרות, היא קמה מלכתחילה מתוך התאגדות של קהילות שונות ומתוך תפיסה עקרונית של ניסיון לבזר את מוקדי הכוח ככל הניתן. על רקע הקיטוב הגובר בין אזרחיה, המגיע לשיאו בימים אלו סביב חילופי השלטון, רבים סבורים כי ביזור הכוח בארצות לרובדי ממשל תת-מדינתיים הוא הסיבה לכך שהיא מצליחה לשמור על עצמה כמדינה דמוקרטית יציבה ומתפקדת למרות הכל.

ישראל עוד רחוקה מהקיטוב החברתי שקיים ארצות הברית, אך קשה להתעלם מהמציאות הפוליטית המורכבת שבה אנו מצויים בימים אלו. כבר כעת ברור כי לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות ומי יעמוד בראשות הממשלה אחריהן, חלקים נרחבים בציבור יחושו אי אמון ניכר כלפי הממשלה שתקום. במיוחד עכשיו, על רקע האירועים האחרונים, הניסיון האמריקאי מלמד שביזור סמכויות לשלטון המקומי יכול להוות דרך מצוינת לשמירה על יציבות גם בעת קונפליקט חריף בשלטון המרכזי.

הניסיון האירופי מעניין אפילו יותר בהקשר הישראלי. בניגוד לארצות הברית, במדינות אלו הריכוזיות הייתה בתחילה מפתח ליצירת הדמוקרטיה תוך צמצום הזכויות הפיאודליות של האצילים המקומיים. כך התעצבו מדינות אלו במאה ה-20, מתוך תפיסה ריכוזית שאומצה בחום על ידי מדינת ישראל הצעירה והסוציאליסטית. אלא שבשנות השמונים חל באירופה מפנה על רקע אכזבה ניכרת מתוצאותיה של הריכוזיות ומגמה כללית של התעצמות תפיסות ניאו-ליברליות. בשנת 1985 חתמו מדינות אירופה על האמנה האירופית לשלטון עצמי מקומי, הכוללת סעיפים רבים המעגנים את עצמאות של השלטון המקומי ואת הצורך לשמור עליו כמסגרת דמוקרטית מקומית.

מדינת ישראל אמנם אימצה בחום את המודל האירופי הריכוזי, אך לא השכילה לאמץ את הרפורמה המקיפה שהתרחשה באירופה, שהביאה להעצמתו של השלטון המקומי. אחד מהלקחים המרכזיים שניתן וחשוב להפיק ממשבר הקורונה הוא אימוץ המודל והענקת סמכויות רבות יותר בידי הרשויות המקומיות, גם אם באיחור ניכר של עשרות שנים. נתוני מדד הדמוקרטיה הישראלית רק ממחישים את הקונצנזוס הרחב לכך בציבור הרחב.

 

הכותב הוא ראש פרויקט שלטון מקומי במכון הישראלי לדמוקרטיה