לגבש אתוס משותף לפלגי החברה בישראל?

מנכ"ל בית יגאל אלון מודאג מהשסע בין השבטים השונים בישראל: 'ללא אתוס משותף ישראל לא תוכל להתקיים', ויש לו גם מתווה לאתוס שכזה.

שמעון כהן - ערוץ 7 , י"ד בשבט תשפ"א

לגבש אתוס משותף לפלגי החברה בישראל?-ערוץ 7
הפגנת החרדים בירושלים
צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

מדינת ישראל והחברה החרדית נראות כמו על סף פיצוץ. אי ההבנה ההדדית של ערכי המחנה השני מתפרשים בימים הללו להטחת האשמות הדדיות ולמאבקים אלימים ברחובות.

ערן שוורץ, מנכ"ל בית יגאל אלון, מרכז חינוכי לקידום מנהיגות ראויה וחברה שוויונית, מזהיר מהצפוי לישראל בעתיד אם לא ננקוט מספר צעדים הכרחיים לתפיסתו.

"הנתונים קיימים כבר הרבה זמן. בחברה הישראלית יש 2 מתוך 4 מגזרים בעלי תפיסות לא ציוניות, הערבים והחרדים", אומר שוורץ הסבור כי הקורונה עשתה טוב לחברה בישראל כאשר הציפה דברים, כולל מחלוקות, מעל פני השטח. "המציאות שבה אנחנו חיים בארבעה נרטיבים שונים שבחלקם סותרים אחד את השני כבר קיימת הרבה זמן. הקורונה גרמה לאנשים לראות את הדברים".

לטעמו של שוורץ אמנם קיימות מגמות חיוביות של הליכת המחנות אלה כלפי אלה והדברים היו קורים גם ללא הקורונה ועם זאת לא מדובר על המגמה העיקרית של המוני המחנות והוא מטיל אחריות לא מבוטלת גם על המחנה לו הוא משתייך, המחנה החילוני: "אם אני נציג החברה החילונית אני לא סבור שמרבית החברה שלי עשו רבע צעד לכיוון הצד היהודי באופן כללי או הצד החרדי כדי להכיר את אורחות חייו, לראות מה מעסיק אותו ומה מפחיד אותו".

"באותה מידה גם הצד השני. זה שיש אי אלו התקרבויות כלכליות ואחרות שמגיעות מכיוון הרצון של החברה החרדית להשתלב זה טוב אבל זה מועט והרבה פעמים זה הולך גם אחורה מסיבות של בחירות וכו'".

על דבריו אלה שאלנו היכן הוא מוצא את דמותה היהודית של המדינה מעבר להיותה דמוקרטית. "זו נקודה קריטית שמטרידה אותי מאוד כמוביל ארגון חינוכי. בחברה החילונית יש ריחוק מול הזהות היהודית. יש לכך הרבה סיבות, אבל זה גורם מעכב ביכולת שלנו לייצר חיבורים. גם הזהות היהודית הפכה פוליטית ולחילוניים זה משהו שמדיר ומרחיק אותם מהאזורים הללו. ברמה האישית התחלתי לעסוק בשאלת הזהות היהודית בגיל מאוד מאוחר ועשיתי השלמות פערים מתוך התרבות האנטי יהודית שצמחתי בתוכה".

"כל אחד מהציבורים הללו פיתח אתוס שמבטל את האחר ומייצר עליונות עליו. אני לא אומר שנתעלם מהמחלוקות ברוח ג'ון לנון. לכל אחד יש תפיסת עולם יהודית מוצקה בסוגיות של חברה ואמונה, אבל כחברה זכינו לכונן כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, ואנחנו שוכחים שיש לזכות הזו גם חובה שהיא המעבר בין יהודי גלותי ליהודי ריבוני שצריך מתוקף כך לעסוק במעמד המיעוטים שבתוכו ולייצר אתוס משותף עם הגוונים השונים של היהודים, לשאול את עצמנו למה אנחנו חיים פה, שבנו לארץ שלנו ומה אנחנו עושים בה".

האם יתכן וזו בעיה עמוקה שקיימת בכל חברה דמוקרטית ששמה לנגד עיניה את ערך השוויוניות ומתן הזכות לכל מיעוט להחזיק בעמדות משלו? אולי זו הסיבה לריבוי האתוסים המנוגדים והמקשים עלינו לחיות יחד? שוורץ אינו מקבל את העמדה הזו שכן לטעמו הדמוקרטיה היא אמנם אמצעי אך אינה רק אמצעי אלא מהות בעלת תוכן, "היא בעיקר דרך המאפשרת לחיות ולהתקיים".

על שאלת התוכן היהודי של מדינת ישראל על פי תפיסתו שלו, אומר שוורץ כמי שמתבקש לייצג את התפיסה החילונית: "ברמה האישית זה המון. אני לא חילוני מייצג כי אני גם קורא ולומד את התנ"ך והתלמוד", הוא מדגיש ומוסיף: "עצם השיח בעברית על האדמה הזו והעיסוק בשאלות שמממשות הלכה למעשה את הריבונות היהודית שנובעת מכורח המציאות הדמוקרטית, כל אלה הם דבר גדול ומתוך כך אנחנו יוצקים את התוכן של שבת, מסורת וכו'".

על אמירתו זו שאלנו באופן ישיר אם ניתן עדיין להגדיר כך את ערכי המסורת כאשר מדינת ישראל החילונית רומסת את דמותה היהודית של השבת ומבקשת להעתיק לתוכה את ההתנהלות המערבית החילונית. "אם ננסה בכוח לשנות בן אדם לא נצליח. כך זה בחינוך ילדים וכך בכל תחום. כאיש חינוך אני יודע שהדבר היחיד שיכול לגרום לי לשנות את זהותי הוא מבט בגובה העיניים והבנה שלא רוצים ברעתי אלא לשתף ולספר ולפעמים השיתוף יגרום לי או לאחר להשתנות. זה היופי וזו הדרך שבה החברה היהודית במדינה צריכה להוביל. יכול להיות שהשבת תיראה לא בדיוק כמו שאני או אתה רוצים, אבל נוכל לעצב אותה יחד ונוכל לחיות ביחד. אדם דתי יודע להסתדר עם קרוביו החילוניים כי הוא מכבד אותם ואוהב אותם. איבדנו את זה כחברה ואנחנו רואים את המגזר האחר דרך התקשורת ושריפת האוטובוסים".

"אם נחפש את הכוחות הבונים בחברה החרדית, ויש כאלה ואני עוסק בכך בהקמת תכניות לגיוס חרדים לצבא. ברור לי שאני נכנס לתהליך עם אדם חרדי ואצא שונה ממנו", מספר שוורץ ועל כך אנחנו שואלים אם הוא לא מקל על עצמו כאשר הוא בוחר לחבור ולחבק את החרדי הפונה לחברה הישראלית ולגיוס לצה"ל, אך האם הוא מסוגל להעריך ולכבד חרדי שאינו מתגייס ורואה בכך אידיאולוגיה כמי שתורם לעם ולעולם בעצם לימוד התורה. שוורץ משיב בחיוב: "אני יכול להעריך ועובד על עצמי מאוד קשה. אני מחנך את תלמידיי להיכנס לנעליו של האחר ולהבין אותו. אני יכול להבין אבל ברמת המדינה אי אפשר לקבל את זה. ברמת הקהילה הקטנה הייתי יכול לקבל זאת, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כמדינה מציאות שכזו,.

כשהוא מתבקש לסכם את הדרך שתוכל להביא ליצירת אתוס משותף, אומר שוורץ: "גם בעולם שבו לובשים שחור ולבן יש הרבה גוונים וכך בכל אוכלוסייה. יש כוחות בונים והורסים בכל חברה, גם בחברה החילונית. הכוחות הבונים צריכים לפעול יחד לבניית אתוס משותף. נבנה אמנה חברתית משותפת ומסגרות וגם נבנה צעדים בונה אמון שיאפשרו בניית מערכת משותפת של עבודה יחד. אנחנו פועלים כך גם בנושא הגיוס לצבא וגם בנושא המעורבות בחברה הישראלית וההיכרות שלה. זו העבודה המשותפת שלנו. צו השעה דורש את זה".