המהומות בבני ברק
המהומות בבני ברק איתן אלחדז/TPS

המראות מהימים האחרונים בעיר הולדתי בני ברק מדירים שינה מעיניי. מראות שלא יאמנו. אוטובוס בוער, נהג שמותקף, קריאות נאצה רוויי שנאה, אבנים, נפצים וביצים שנזרקים לכל עבר, לינץ' באנשי משטרה והפקרות מוחלטת ברחובות העיר.

מראות מטרידים מזירת קרב רוויה באלימות, שיסוי ושנאת אחים. סיר לחץ מבעבע שנדמה כי לאחר חודשים של חימום איטי הולך להתפקע. גבול אחר גבול נפרצים. מצב נפיץ שעלול חלילה להדרדר, וההנהגה החרדית? תוקפת את הריבון, מגנה את כוחות המשטרה, טרודה במניעת העלאת סכומי הקנסות אבל מול אנשיה שלה, היא בעיקר שותקת. הנהגה אנמית, לא מגיבה, לא מגנה, לא מתווה דרך. ובינתיים, אנרכיה. איש הישר בעיניו יעשה.

גדלתי בבני ברק. נערה דתית-לאומית בעיר חרדית. תלמידה באולפנה, חניכה בתנועת נוער דתית-ציונית ולמרות הכל, חשה מחוברת וחלק בלתי נפרד מהעיר. חודש אדר אחד, לקראת פורים שהלך והתקרב יצאה הנהגת העיר בקריאה ברורה וחדה כתער: השנה במהלך חג הפורים בני הנוער בניגוד לשנים קודמות, לא מורשים לצאת לחגוג בחוצות העיר. זאת, כלשון ההודעה, בעקבות נערים פוחזים אשתקד שניצלו את שמחת החג להשתוללות והתפרעות ברחובה של עיר, וגררו למעשים חסרי צניעות שמקומם לא בעיר התורה והחסידות. פאשקווילים מילאו את לוחות המודעות והורו לצעירים באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאין לצאת מהבית ביום החג עד לשעת צהרים. רכבים עמוסים ברמקולים עברו הלוך ושוב והכריזו: השנה נערים ונערות יחגגו את פורים בבתים. גם ההורים נדרשו להתגייס ולהקפיד על קיום ההוראה. כנערה צעירה, יש להודות, הטלתי ספק בכוח לבטל את חגיגות "השאבבניקים", כפי שכונו אותם צעירים מלאי אנרגיות נעורים, שממילא כבר התרחקו מעולמה של תורה ואינם עוד במיינסטרים החרדי.

ובעיצומו של חג הפורים התעוררה סקרנותי ויצאתי לרחוב רבי עקיבא המרכזי כדי לבחון מקרוב את השטח. להפתעתי כי רבה, הוראת הרבנים התקיימה כמעט במלואה. סדרנים אסרטיבים עברו במקומות מרכזיים והבהירו לצעירים המעטים שנכחו ברחוב כי אין זה מקומם. אומנם היו פה ושם צעירים שניסו בכל זאת להמשיך ולחגוג כרצונם אולם רוב רובם של בני הנוער אכן נעדרו מרחובה של עיר. ייתכן והחגיגות עברו למקום אחר, נידח יותר, מי יודע אך המשמעת הקפדנית להוראה החד משמעית הוכיחה את עצמה ולימדה שיעור בכוחה של הנהגה ברורה ולא מתפשרת.

מאז חלפו שנים. החברה החרדית עברה שינויים פנימיים לא מעטים, העולם כולו שינה פנים וכאילו לא די, הציבור החרדי חווה שנה מטלטלת של סגירת מוסדות החינוך, תלמודי התורה, כוללים ובתי כנסת. מציאות שלא הייתה כמותה. רעידת אדמה של ממש בעולם התורה. היסודות עליהם מושתת העולם החרדי נעו אנה ואנה בעוצמה אדירה, מאיימים לסדוק את כותלי הבית.

ומה עם ההנהגה החרדית? היא מגמגמת ולא ברורה. קוראת לפתיחת מוסדות הלימוד ונאלמת ומתנערת. מתי תשכיל סוף סוף להוביל ולא להיגרר אחרי שוליים אלימים וסהרוריים? מתי תביט נכוחה במציאות המדממת ותפעל ללא כל שיקול פוליטי כזה או אחר?

על ההנהגה הרבנית, המקומית והפוליטית להתנער ולהוקיע בריש גלי מעשים אלימים באשר הם, זו לא דרכה של תורה, נקודה. על ההנהגה לומר בנחרצות, כפי שהוכיחה בעבר שהיא אכן יודעת לנהוג, כי אותם פורעים שעושים מעשים אלה בשם התורה מחללים שם שמים ברבים. עליה להישיר מבט פנימה, ולהכיר באתגרים העצומים הערכיים, התורניים, החינוכיים העומדים לפיתחו של הציבור הרגיש והכואב. נדמה כי ההנהגה החרדית הרבנית והפוליטית מתקשה להוביל וגם שתיקתה רועמת.

במציאות כזו לא נותר אלא לצאת בקריאה להנהגה החרדית על כל חלקיה, לתפוס פיקוד ולהתחיל (אולי מעט מאוחר מידי) לנהל מעכשיו את המשבר באופן אקטיבי ומושכל.

כי בניגוד לתפיסה הרווחת בחברה הכללית- הציבור החרדי איננו מקשה אחת אלא מגוון, ועשיר ורב פנים. ולמרות זאת, לאור ההתרחשויות האלימות מתקשה הציבור הכללי אפילו יותר מפעם, לעשות את ההפרדה המתבקשת בין קיצוניים משולחי רסן לבין ציבור שברובו הוא ממושמע, רודף חסד ונרתע מכל גילוי אלימות.

לדאבון לב, הנזק כבר נעשה. המראות הקשים נחקקו בלב הציבוריות הישראלית וייקח שנים לאחות את הקרעים, להחזיר את ההכלה ואת האמון בין המגזרים. גם בקרב הציבור החרדי פנימה האנרכיה תיתן את אותותיה ולא רק על הצעירים משולחי הרסן ונטולי המסגרות. גדולי הדור יחד עם ההנהגה החרדית כולה, נדרשים בשעה קשה זו לשבת על המדוכה ולפעול בהקדם להרגעת הרוחות, להתוויית דרך ולהגנה על הבית כי הבית בוער

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו