"מי שאומר רק נוסח הפרשה מבלי לדעת כלל, אלא רק יודע שצריכים להפריש מעט יותר מאחד ממאה ולומר איזה נוסח ולהפסידו ... חושבני דאין זו הפרשה והפירות נשארין בטיבלן". (הגרש"ז אויערבך)
את הבורות הרבה בה אנו נתקלים בענין הפרשת תרומות ומעשרות, ניתן לזקוף ל'זכות' אי נתינת המעשרות לכהנים ללויים ולעניים, בכך נדמית ההפרשה כאמירת נוסח וטקס כילוי מעט מן הפירות.
התרומות והמעשרות נועדו כדי לשמר את עולם הרוח של עם ישראל ולאפשר את המשך פיתוחו, כך נושאת החברה כולה בהוצאות אחזקתם של הכהנים והלויים – אנשי הרוח (ובזהירות הנדרשת: יתכן שבכך מנחה התורה מהי הכמות היחסית הנדרשת לאנשי הרוח בחברה מתוקנת?).
בזמן הגלות מסורת זו לא השתמרה היטב, ועם תחיית ההתיישבות בארץ ישראל נוצר קושי כפול בקיום נתינת הפירות לכהנים וללויים:
נפתח בקל מביניהם - מחמת הטומאה בה כולנו שרויים, מאית מן הפירות, התרומה ותרומת המעשר, ממילא אסורה באכילה ונועדה לכילוי, בעבר היו שימושים מצויים יותר לפירות התרומה: כחומר בעירה באח הביתי, בתנור האפיה והכיריים, או פיזור לשם נתינת ריח טוב בבית.
אך כיום מרבית הכהנים מחממים בגז ובחשמל, ואת הריח בבית משיגים באמצעים אחרים, וממילא אין שימוש בפירות התרומה הללו.
כדי לקיים את המצוה כתקנה, ולחזק את המודעות וההבנה של נתינת התרומות, חשוב להקפיד לתת אותן לכהנים כאשר ישנה מציאות בה הוא יכול להנות מהן. לדוגמא: בשמן זית של תרומה יכול הכהן להדליק נרות שבת, וכשיש לכהן בעל חיים הוא יכול להאכיל אותו בשלל פירות וירקות של תרומה.
במגזר הציבורי נעשה בעניין זה תיקון בשנים האחרונות, ומרבית הפירות בשווקים הסיטונאיים מועברים למשקים בהם בעלי החיים שייכים לכהן, ביניהם אפשר למנות את הספארי וגן החיות התנ"כי.
נתינת המעשרות הינה ניסיון גדול יותר, לעומת התרומות שממילא אינן מותרות לאכילה, המעשרות כרוכים בהוצאה של 10-20% נוספים מן הפירות, שכן הם אינם קדושים כשלעצמם, אלא נחשבים כחוב ממוני על הבעלים ואכילתם אסורה מדיני גזל בלבד.
כאן יש להעיר שלטענה הרווחת שאנו פטורים מנתינה ללוי כל עוד הוא אינו מביא ראיה שהוא לוי אין כל בסיס הלכתי, שהרי גם אם הלוי אינו יכול להביא ראיה – הפירות ודאי אינם שלנו, נדמה זאת למצב שבו לאדם ישנו חפץ שאינו זוכר ממי לקח אותו, האם מותר לו להשתמש ולכלות את החפץ עד שיבוא הבעלים ויוכיח שהוא שלו?
אי נתינת המעשרות מתבססת על סברת החזון איש, לפיה אם הלויים יקבלו כמות גדולה כל כך, רמאים רבים עלולים להציג את עצמם כלויים וכך תתקלקל מסורת היוחסין בעם ישראל. סברא מחודשת זו המבטלת את מצוות הנתינה לא התקבלה על רוב הפוסקים, שהורו לתת את המעשרות ללויים כדין גם בזמן הזה.
במגזר החקלאי קיום מצות הנתינה ללויים קשה, וכרוך בעלות גבוהה שהשוק הישראלי עדיין לא בנוי להכיל אותה, לשם כך נעשו חשבונות המקלים על הלויים שאינם נזקקים להוביל את הסחורה מהשדה ובמקביל על החקלאים המקזזים את טירחתם מהחוב ללויים. אך כצרכנים פרטיים, שיכולים לעמוד בעלות הנתינה ללויים, מוטל עלינו להתחבר אל המצוה ולהשתדל יותר במצוות הנתינה.
כדי לסייע למתקשים למצוא בכל פעם לוי לתת לו את המעשרות, או מעדיפים שלא לתת ללוי חלקי פירות, הקימו במכון התורה והארץ את 'בית האוצר', תמורת סכום שנתי קטן אנו עומדים בשבילכם מול הלוי, ונותנים לו את תמורתם הכספית של פירות המעשר שאתם מפרישים.
הרב יצחק דביר הוא רב במכון התורה והארץ. ביום חמישי הקרוב יתקיים כנס "קרבה שנת השבע" של המכון.