עדי זר
עדי זר צילום: באדיבות הרשות לשירות לאומי-אזרחי

לאחרונה חזרתי מחו"ל. בדיוק ביום בו הודיעו שכל מי שחוזר לארץ נכנס לבידוד במלונית. הגעתי למלונית (זה הזמן להודות לצוות שעבד שם בצורה יוצאת מן הכלל) תוך שלושה ימים החלו התפרעויות מצד המבודדים כאן.

הזדעזענו לראות שבירת זכוכיות, נפתחה קבוצת וואטסאפ שקראה למרד. "אף אחד לא יכלא אותנו!!" כך הם צעקו על חיילי פיקוד העורף ועובדי המלון.

הסיטואציה הזו גרמה לי לחשוב על סבא שלי. הוא היה בן 4 כשהחביאו אותו בדיר חזירים. בגיל 8, כשהסתיימה השואה, הוא יצא מדיר החזירים לשיקום רפואי בשוויץ עד גיל 12. סבי היה מלא הודיה והכרת תודה, פיו מלא שירה.

במשך כל השנים מאז, בכל המשברים שעברו על המדינה והחברה הישראלית, סבא אלכס אמר למשפחה: אתם לא מבינים... פשוט תגידו תודה, הכי חשוב שיש לנו מדינה.

המסע בפולין של הרשות לשירות לאומי אזרחי ומתנדביה, היה אחד הדברים המשמעותיים שחוויתי בחיי. שום שיחה, או סרט לא היו מעבירים את העוצמה והכאב מצד אחד ואת תחושת הביחד, החברות והחיבור שנוצרה בין המשתתפים בו, תעיד על כך העובדה שעד היום נשארנו חברים טובים, שרה מהכפר הדרוזי, עמית הקיבצוניק ואני , עדי- מתנחלת דתיה, חברות שתמיד תישאר.

במשך השנה האחרונה, אני חושבת על כל ניצולי השואה שנמצאים כבר כשנה בבידוד. עליהם אני בוכה. ויודעת בוודאות שלמה, שעם כל הקושי, הם אלו שמקבלים את זה בהבנה, שיש בהם הכרת תודה, שיודעים לקחת דברים בפרופורציה ולדעת שהוירוס ייעלם ונחזור לחיות. שיודעים שבתוך החושך הגדול וגם בבידוד הכי ארוך, אפשר למצוא חיים, אופטימיות וכוח להתמודד.

אחד הדברים שהתחזקו אצלי לאחר המסע, הוא היכולת לראות את מצוקת האחר, להכנס לנעליו ולנסות לסייע במידת האפשר. אני מזכיר לעצמי כל הזמן, להיות רגישה לאחר, להתקשר לסבא וסבתא, לנשום פנימה עמוק כשקשה ולדעת שגם זה יעבור, ולא לשכוח את ניצולי השואה, לתת תוקף למה שעברו, לומר להם שאני יודעת כמה גיבורים הם היו וכמה גיבורים הם היום. ולזכור להיות בהודיה בדיוק כמו שסבא אלכס לימד אותי.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו