לא מבין מה טעים בצ'ולנט, כנראה בעומק נשמתי אני גוי. אילוסטרציה
לא מבין מה טעים בצ'ולנט, כנראה בעומק נשמתי אני גוי. אילוסטרציה צילום: ISTOCK

נפתח בווידוי: אני לא אוהב חמין. כן כן, התערובת המוזרה הזאת של בשר וחומוס ועוד כמה דברים שהשתיקה יפה להם. חסידי הצ'ולנט (הבנתם מה עשיתי פה? כאילו, חסידים?) אוכלים צ'ולנט בכל עונה, בכל שבת, אפילו אם היא יוצאת במקרה ביום חמישי ואפילו אם הם לא חסידים. למה הם אוכלים את זה? משלוש סיבות: אל"ף, כי יהודים אוהבים לסבול. בי"ת, כי מי שאוכל צ'ולנט מראה בגופו שהוא מאמין בששת ימי בראשית. גימ"ל, כי זה טעים להם. לך תבין יהודים. אני לא מצליח להבין מה טעים בצ'ולנט, בגלל תסביכים מהצ'ולנט של הישיבה התיכונית ובגלל שבעומק נשמתי אני גוי. עובדה, אילו הייתי יהודי כשר הייתי אוהב צ'ולנט.

אבל אשתי יהודייה למהדרין שאוהבת צ'ולנט, וכך גם הילדים שלנו וזה מה שקובע. זאת אומרת אשתי קובעת, אחרת המשפחה גוועת. ברעב. לכן היא מכינה צ'ולנט. טעים מאוד, אגב. ואת זה אני אומר בתור אחד שלא אוהב צ'ולנט.

אז ככה בשבת האחרונה הצ'ולנט ישב על הפלטה ואנחנו ישבנו לסעודת ליל שבת, כשפתאום נפל החשמל. ככה, בלי התרעה.

הסתכלנו החוצה לראות מה קרה. הבשורה הטובה הייתה שלכל השכונה יש חשמל, כנאמר בפרשת השבוע ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. הבשורה הפחות טובה הייתה שלנו היה חושך. ושהדי במרומים שאנחנו לא מצרִים, מעולם לא העבדנו בפרך אף ישראלי ואפילו לא השלכנו ילדים יהודים ליאור. רק לאמבטיה, ורק את הילדים שלנו. אז אם לא יאור, למה אין אור?

סליחה, אתם גויים?

לא נורא, ניחמנו את עצמנו. זה חורף, המאכלים במקרר לא יתקלקלו וגם ככה הולכים לישון מוקדם. נשב לנו בחושך כמו אשכנזים טובים, ומחר נקום לבוקר שטוף אור, נקדש על היין ונאכל את ה...

ואז נזכרנו. אם אין חשמל אין פלטה, ואם אין פלטה אין צ'ולנט. זאת אומרת יש צ'ולנט אבל הוא יהיה קר ורק חצי מבושל. כמוני.

המסקנה הייתה ברורה: אנחנו צריכים להשיג לנו גוי, ומיד.

באותו רגע נורא קינאתי בנכדים של דונלד טראמפ, שהם גם יהודים למהדרין וגם יש להם סבא גוי שיכול להרים להם את החשמל מתי שהם רק רוצים, ועכשיו גם יש לו המון זמן פנוי לעשות את זה. חשבתי באמת לקפוץ לרגע למגדלי טראמפ בניו־יורק ולרמוז לנשיא לשעבר שאין לנו חשמל, אבל אשתי הזכירה לי שיש סגר ואסור להתרחק יותר מקילומטר מהבית. אילו היה לי כוח הייתי יוצא לשוק ומכריז מי כאן גוי מי כאן גוי, אבל אל"ף לא היה לי כוח, ובי"ת חששתי שהם יצביעו עליי. בגלל הצ'ולנט.

לאור נרות השבת ישבנו וטיכסנו עצה, וכתום הטכס נפלה ההכרעה: הרי ברחוב הסמוך יש משפחה נחמדה שמעסיקה עובדת זרה (חוקית, תרגיעו) ולגמרי גויה. תוך כדי ששניים מהילדים מתארגנים לצאת לקרוא לה, תדרכתי אותם שאסור להגיד לה להדליק לנו את האור, אלא צריך לרמוז לה בנוסח המקובל על יהודים מהעדה שלנו: אוי, געוואלד, אנחנו יושבים בחושך ולא יודעים מה לעשות. ליתר ביטחון גם הכנסתי בירה למקרר, כדי שכשתבוא הגויה אני אוכל להגיד לה שהחבאתי בשבילה בירה אבל אני לא מוצא אותה בגלל החושך, ואז היא תרים את המפסק למען עצמה ותקבל את הבירה ואנחנו את הצ'ולנט ואני ועמי נקיים, אם אפשר לקרוא ככה למי שאוכל צ'ולנט.

הרצים יצאו דחופים לגייס את הגויה, ואנחנו בינתיים חיכינו ועשינו מה שיהודים עושים כשיש חושך – מספרים צ'יזבטים. הבן דווקא סיפר סיפור אמיתי לגמרי, איך פעם הוא התארח אצל חבר בשבת וכשהם חזרו מבית הכנסת הם גילו ששכחו להשאיר אור בדירה, אז החבר אמר שהשכנים מלמעלה נראים לו גויים ואולי הם יוכלו לעזור. הלכו לשכנים, דפקו על הדלת, פתח להם ילד בן עשר.

"תגיד", הם שאלו אותו, "אתם גויים?"

"מה?" שאל הילד.

"אתם גויים?!"

"אנחנו מה?!?!"

"לא משנה", הם אמרו וחזרו לדירה לעשות קידוש בחושך. חמש דקות אחר כך נפתחה הדלת, ובפתח עמדה האמא של הילד מלמעלה עם הידיים על המותניים ורשף בעיניים.

"אנחנו גויים, אבל ילד לא יודע", רעמה השכנה, הדליקה את האור והלכה לה.

נרות שבת בצבא הצאר

איך שנגמר הסיפור החסידי הגיעה המשלחת עם הגויה שהזמנו, נכנסה לביתנו החשוך ואני מיד התחלתי לגמגם באנגלית געוואלד, מקרר, בירה, חושך.

"בסדר, יודעת מה לעשות", הרגיעה הגויה, ניגשה לארון החשמל והתחילה לגשש. "חשוך פה", היא אמרה, "יש לכם אולי פנס?"

נו, עכשיו לך תנסה לרמוז לה איפה יש פנס בבית.

"אולי אני יכולה להשתמש באחד מאלה?" הצביעה הגברת על נרות השבת, אבל אני לא נולדתי אתמול. אני מכיר את כל הסיפורים האלה על הגויים שבאים ליהודים במתק שפתיים ואז חוטפים להם את נרות השבת ומגייסים אותם לצבא הצאר ומעבירים אותם על דתם. ואני ממילא צריך בירור יהדות, אין לי כוח לכל הווג'רס הזה.

"לא צריך נרות", אמרתי לה, "אני ארמוז לך איפה המפסק". לא הספקתי להגיד חם־קר־חושך־מצרים והיא מצאה את המפסק הסורר והרימה אותו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול, אם לשפוט לפי העיניים של כולנו שעוד לא התרגלו לאור.

"שבת שלום", אמרה הגויה החביבה ופנתה ללכת.

"רגע, "אמרתי, "את צריכה לשתות איתנו בירה".

"למה?"

"כדי שתיהני מהאור שהדלקת למענך ורק למענך".

"לא אוהבת בירה".

"אין דבר כזה גוי שלא אוהב בירה".

אני בכלל רציתי לוודא סופית שהיא גויה, שלא תתוודה לי פתאום שאמא שלה השביעה אותה תמיד לעזור ליהודים כי היא בעצמה, כלומר אמא שלה, הייתה יהודייה. כדי לבחון אותה הצעתי לה קצת מהצ'ולנט. היא סירבה. בנימוס. שני סימנים מובהקים שמראים שהיא גויה.

בסוף התפשרנו על תה, שבאמת היה פושר כי המים במיחם התקררו בינתיים. ככה ישבנו כמה דקות ושתקנו, מקשיבים לצ'ולנט על הפלטה מבעבע לו בעליצות כמו יהודי שמריח את הקוגל של הקידוש באמצע אנעים זמירות. אחרי כמה דקות היא קמה, הודינו לה מקרב לב שהיא הדליקה את האור לעצמה ושילחנו אותה לדרכה. ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ויכולו השמיים וכל צבאם, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ורק אני ממשיך לשבת בחושך, אתם הרי יודעים למה.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com