תשמעו, השנה הזאת, כמה שהיא קשה ככה היא טסה. עושה רושם שרק אתמול התפללתי נעילה מהמרפסת והנה כבר השבוע אכלתי פירות יבשים במרפסת (אשתי נעלה אותי בחוץ, סיפור ארוך).
בתחילת השבוע עוד טענתי במרץ שיש זמן עד שראש השנה לאילנות יתרגש עלינו, אבל אשתי התעקשה להיות צודקת ולבסוף אמרה לי "בוא אצלי במקלך ובמעותיך בט"ו בשבט שחל להיות בחשבונך", וזה כבר בלבל אותי עד כדי הרמת ידיים.
הצצה חפוזה בלוח השנה גם כן אישרה שאנחנו בטבורו של שבט ולא בשלהי מרחשוון כפי שסברתי מלכתחילה. בכל מקרה, פרט לפירות היבשים שעושים לי אהבה גדולה לארץ ישראל, כמו גם צרבת שלא מעלמא הדין, ט"ו בשבט מביא בכנפיו את בשורת המחצית. מחצית שנת לימודים שחלפה עלינו בעיקר בזומים וסבבי הדבקה כיתתיים לסירוגין.
ונשאלת השאלה, מה יהיה על התעודות? האם יחלקו תעודות, ומה יהיו הקטגוריות? באיזו רובריקה יציין המורה את מספר הפעמים שבהן התלמיד הגיע לזום בפיג'מה? או כמה רקעים משנה התלמיד במשך שיעור אחד? למשרד החינוך הפתרונים.
בכל אופן, במקריות מרשימה בעודי תוהה על כל הנ"ל, שלחה לי חמותה של אשתי הודעת ווטסאפ שכאילו קראה את מחשבותיי.
כי בעוד אצלנו בבית רק מסתגלים לרעיון של ט"ו בשבט, אצל אמא שלי שתחיה עוד שנייה פסח, והיא החלה במבצע ניקיונות יסודי שכמותו לא נראה אצלנו בבית שנים. ולראיה ערימת מסמכים מאובקת וישנה שיצאה ממגירה מסתורית אחרי שנים של עלטה. כן, ממש כמו הפרוטוקולים של מלחמת יום כיפור, גם בבוידעם היעקביני משתחררים סודות אחרי עשרות שנים במחשכים. ובין המסמכים מצאה סבתא שושי תעודות של עבדכם הנאמן והאהוב. אבל להפתעתי, וקל וחומר להפתעתכם, לא מדובר היה בתעודות מהיסודי או מהתיכון אלא דווקא מהגן. כן, תעודות ארוכות ומפורטות מהקינדערגרטן שבו ביליתי שנתיים מחיי עת גרים היינו בארץ נוכרייה ונוחה בקטע אחר.
ואל תגידו לי ששכחתם שביליתי חלק ניכר מילדותי בלוס אנג'לס, אני הרי משתדל למרוח לכם את זה בפרצוף בכל פעם שמישהו שואל אותי איפה גרתי בגיל חמש או מה השעה בכללי. בכל מקרה, שלא כמו בארץ הקודש, שבה בעקבות עננת האיום הקיומי התמידי אין פנאי לכתוב תעודות לילדי גן, באמריקע יש להם זמן בין דחיסת דונאט אחד למשנהו לכתוב מסמכים מפורטים ומיותרים לחלוטין על ילדים שרק לאחרונה נגמלו מהדייפער.
אבל גם דברים מיותרים יכולים להיות נורא פיקנטיים, אז חדלתי מיד מכל מה שעשיתי באותו רגע ויצאתי למרפסת כדי לקרוא בעיון את התעודות ולמצוא בהן איזו תובנה על הילד שהייתי, ואולי לזהות סימנים מקדימים לקריירה המשונה שעתידה הייתה לנחות על היעקביני רך השנים.
ובכן, התעודה המדוברת נחלקה לכמה קטגוריות שלא היו מביישות תהליך מיון לשירותי הביטחון הכללי. התפתחות חברתית, התפתחות רגשית, כישורי שפה, הרגלי עבודה, יכולות מוטוריקה גסות ועדינות ועוד ועוד סעיפים שלא שזפתם עין גננת צברית.
אדלג ברשותכם על הקטעים המשעממים ואגיע ישר לפיקנטריה.
תחת סעיף התפתחות רגשית כותבת המורה דבי בלשונה הזהב:
Yair is very proud of his completed task, however he will still reach out for approval and praise.
ובתרגום חופשי: יאיר מאוד גאה בעבודתו, אך עם זאת עדיין מחפש אישורים ושבח.
נו, מעניין מה כבר יכול לצאת מילד שכל הזמן צריך אישורים ושבח. לא מטמיע מערכות מידע בבנק איגוד, זה אני יכול להגיד לכם בוודאות.
תחת סעיף "כישורי הקשבה" מספרת לנו המורה דבי ש"יאיר לעיתים הולך לאיבוד במחשבות". ובכן, גם כאן לא נרשמת הפתעה או התקדמות ממשית אצל הפציינט לאורך השנים. בנוסף לכך, בוודאי תשמחו לשמוע שהחזקתי ועודני מחזיק מספריים וצבעים כמו שצריך, שזה לא דבר פשוט בהתחשב בכך שמדובר בכלל ב־scissors ו־crayons.
תחת סעיף לימודי קודש המורה דבי נאלצת להעמיד את הוריי במקום ולציין ש"יאיר מתפלל נהדר, אך לפעמים צריך תזכורת להתפלל". שוב, מדובר בנבואה שנכתבה לדורות ובדברים שנכונים ביום כתיבתם כביום קריאתם.
כדי לא לרדת על עצמי יותר מדי, צריך לציין שהמורה דבי מאוד התרשמה מהכבוד שאני רוחש לחבריי ומוריי כמו גם מהקליטה המהירה שלי לשפה החדשה. אז נכון, אם עצמי של פעם דומה לעצמי של היום אז הוא בטח פשוט הנהן וחייך בכל פעם שדבי זרקה לו משפט בג'יבריש אבל היי, בואו נפרגן לי.
לבסוף תחת סעיף "אומנות" מספרת לנו דבי ש"יאיר הוא אומן נפלא". לא פחות. לצערי, כשממשיכים לקרוא מבינים שהיא מדברת ספציפית על כישורי ציור וצביעה, כישורים שיעקביני הבוגר לא רק שלא ניחן בהם, אלא התבקש על ידי טובי חבריו לחדול מניסיון לפתח אותם. בקיצור, מדובר בהערה שמאירה באור חיוור את כל שיקול דעתה של המורה דבי.
סיימתי לעיין בתעודה רק כדי להיזכר שהדבר שחדלתי ממנו כדי לקרוא את הדו"ח היה חיתול הילדה, שמסתבר שהתרוצצה בבית כל הזמן הזה חופשי חופשי על כל המשתמע. "מאמי", ניסיתי להתנצל על המחדל, "אני לא אשם, פשוט לפעמים אני הולך לאיבוד במחשבות, יש לי על זה אישור מדבי".
אבל אשתי לא שמעה אותי כי היא, כאמור, נעלה אותי במרפסת.
אמרתי לכם שזה סיפור ארוך.