מיכאל פואה
מיכאל פואהצילום: אלנתן גוטווירט

פסק הדין שפורסם לפני כחודשיים (25973-10-17) ביחס לביטול צווי אימוץ במה שמכונה משפחה חד־מינית הוא צעד חשוב מאוד בפרימת השקר של "משפחה חדשה" ו"משפחה הסכמית", ולא פלא הוא שהארגונים הפועלים לפירוק המשפחה נלחצו מפסק דין זה כפי שפורסם.

מדובר במקרה של שתי נשים, שנקרא להן לצורך העניין א' וב', שרכשו זרע של גבר אחד. אחת מהן ילדה מזרע זה שני ילדים והשנייה ילד אחד, מתוך מטרה לגדל אותם יחד כמשפחה אחת. נעיר כבר עכשיו שהילדים הם אחים מאב שהם כמובן לא מכירים ולא יודעים עליו כלום. זו לא הסוגיה שהטרידה את היועץ המשפטי ובית המשפט, אך זו אבן בוחן לבחינת טובת הילד שכל הצדדים מדברים עליה גבוהה גבוהה.

אחרי לידת שני הילדים של א' ביקשו הנשים צו אימוץ על שני ילדיה של א' לטובת ב' וקיבלו. לאחר לידת בנה של ב' נפתח הליך אימוץ של הילד לטובת א', אלא שיחסי שתי הנשים התערערו והן נפרדו. הן ביטלו את בקשת האימוץ לבנה של ב' ובקשת הביטול התקבלה. עתה שתיהן בקשו לבטל גם את האימוץ שבין ב' לילדי א'. אלא שביטול אימוץ הוא הליך משפטי הדורש קבלת חוות דעת של היועץ המשפטי והוא התנגד. לכן על אף ששתי הנשים הסכימו בהליך ההיפרדות שלהן על ביטול האימוץ נאלצה א' לתבוע את ב' בבית משפט על ביטול האימוץ, כאשר ב' מסכימה לתביעה ורק היועץ המשפטי מתנגד. התוצאה של ביטול צו האימוץ אומנם מתבקשת, אך בחינה לעומק של הטיעונים הן של היועץ המשפטי והן של השופטת חושפת את מערכת הרמייה העצמית שיש בהורות ההסכמית. נקדים ונאמר שלדעתנו הורות היא מציאות אובייקטיבית שלא ניתנת לשינוי או להחלפה ואינה תלויה בהחלטת בן אנוש, ויש להפרידה מסוגיית האימוץ או האומנה.

במסגרת הטענות של בא כוח היועץ המשפטי נטען כי "חוק האימוץ יוצר יחס הורות, ממש כמו בהורות ביולוגית". ובהמשך מול חוות דעת של המומחית דפנה אדר שמונתה מטעם בית המשפט, והמליצה לבטל את צווי האימוץ, טען בא כוח היועץ המשפטי שחוות דעת זו פסולה היות שהיא נשענת על "תפיסת עולם שגויה ומוטעית לפיה מאחר שאין לנתבעת קשר ביולוגי או פיזיולוגי לקטינים הרי שאיננה אימם או שכאשר תמה הזוגיות הרי שתמה גם ההורות של זאת שאין לה זיקה גנטית לקטינים. השקפה כי מעמד הורות מכוח אימוץ נחות ממעמד הורות ביולוגית ולכן ניטל לביטול".

ולסיום פרק הציטוטים נוסיף שהיועץ המשפטי מתיימר לייצג את טובת הקטינים וטוען כנגד "שיקול של אינטרס האימהות ורצונן שסותר את טובת הקטינים; שיקול של הסתרת סיפור חיים או מחיקת היסטוריה של יצירת נרטיב כוזב שעלול להזיק לנפשם ולהתפתחותם של הקטינים; שיקול של פגיעה בזהות ובהשתייכות של הקטינים; שיקול של פגיעה בזכויות כלכליות".

היות ופסק הדין לא מקבל את דעת היועץ המשפטי, ניתן באופן פשטני לומר שבית המשפט סובר שבאמת יש הבדל בין הורות ביולוגית להורות משפטית ושזו האחרונה אכן במעמד נחות והיא ניתנת לביטול, ומכאן התגובה המבוהלת של ארגוני מפרקי המשפחה. אך זהו רק קצה הקרחון.

נבחן את בקשת היועץ המשפטי אשר מגן כביכול על טובת הילדים מול האינטרס של האימהות ומבקש למנוע מהן את הסתרת סיפור חייהם של הילדים. שיקול זה נבחן על ידי השופטת אפק שהגיעה למסקנה שעדיף לחסוך לילדים שאלות ותהיות בקשר לזהות האישה שהם יגלו בגיל 16 שרשומה כאימם בתעודת הזהות, וזאת בשעה שכבר עתה היא לא רלוונטית עבורם. "זה יעורר שאלות ותהיות איפה אני טעיתי שבעצם עזבו אותי למה ננטשתי על ידי האישה הזו?".

ומה עם האבא? מדוע היועץ המשפטי ובית המשפט מאפשרים להעלים אותו מסיפור חייהם של הילדים? האין בכך פגיעה בטובת הילד שעוד לפני שיגיע למשרד הפנים להוציא תעודת זהות ישאל מי בעל הזרע שהביא אותי לעולם ומדוע הוא היה מוכן לוותר עליי תמורת כסף? מדוע בא כוח היועמ"ש נלחם על זכותו של הילד להכיר את המטפלת שלו בגיל צעיר רק בגלל שהיא התיימרה להיות אמו והוציאה צו אימוץ ומרגע שסיימה את הטיפול בו אין לה יותר קשר אליו, ולא מאפשר לילד להכיר את אביו שאת זהותו הוא נושא? במקרה זה ההשלכות הן עוד הרבה יותר משמעותיות היות ולא' נולדו בת ובן ולב' בן, שהם אחים מאב. אם בעתיד הבן של ב' יפגוש את בתה של א' והם לא יידעו שהם בני אב אחד הם עלולים להיכשל בגילוי עריות האסור לפי ההלכה ולפי החוק. השופטת אפק שכתבה כי "לכל אדם יש שייכות משפחתית והיסטוריה משפחתית, וגם לקטינים יש זכות לזהות ושייכות המשקפים סיפור חיים ששורשיו בהסכמות בין בנות הזוג להקים משפחה" - לא נתנה דעתה על הקשר הביולוגי שבין כל האחים דרך האב, והכריעה שאין חובה לספר לקטינים את נסיבות הולדתם ולגלות להם שהם בעצם אחים.

לא תפיסת העולם של המומחית שהובאה לעיל שגויה כפי שטען בא כוח היועמ"ש, אלא תפיסת העולם של כל מערכת המשפט המתיימרת להחליף את המציאות כלומר את בורא העולם, שקשר בקשר דם ומורשת את השותפים הביולוגיים והפיזיים בהבאת הילד לעולם. בית המשפט קבע כי "הסיפור המשפחתי התחיל כסיפור רגיל, כמו כל משפחה הווה אומר, עם כוונת אמת ביחס להורות משותפת ולמערכת יחסים שוויוניות כפי שהצהירו בנות הזוג בהסכם ההורות שנחתם". האומנם? כשהילדים יגדלו הם לא יתהו מי הוא אביהם ומדוע הוא לא קיים בסיפור חייהם?

הקשר ההסכמי לעולם לא יחליף את קשר הדם. קשר הסכמי קושר רק בין השותפים לו ולא יכול לחול לא על הילד שאיננו שותף לו ולא על מעגלי המשפחה הרחבים של אחים, סבים וכדומה. קשר חוזי הוא קשר שבטבעו עומד לפירוק היות שהוא מבטא הסכמה וכאשר אין ההסכמה החוזה פוקע. קשר הדם הוא קשר של חיים, הוא קשר אובייקטיבי ולכן הוא נצחי. פיתוחים טכנולוגיים רפואיים המאפשרים להפריד בין הקשר הפיזי שבין איש לאישה ובין חיבור זרע ביצית ורחם הם נפלאים וצריכים לעזור ולשרת את מי שקשרו ביניהם ברית לגידול הילד שהם שותפים בו. כחברה מוסרית עלינו להגביל אותם למקרים אלו בלבד. אסור לנו להכיר ולעודד מסחר בפלאי חיים אלו באמצעות חוזים המנתקים את הילד מהוריו.

הגיע הזמן לקבוע באופן ברור וחד־משמעי את זכותו של הילד להכיר את הוריו הביולוגיים (זרע וביצית) והפיזיולוגיים (הרחם שבו התפתח) ולגדול אצלם. הגיע הזמן לתבוע את חובת האחריות ההורית מכל מי ששותף בהבאת ילד לעולם, ולא לאפשר לו להיפטר ממנה באמצעות חוזה, ובוודאי לא להרוויח מכך כסף. רק במקרי קצה שבהם הורה נוטש את ילדו או פוגע בו, ורק אחרי שבדקנו שמעגלי המשפחה הקרובים אינם מסוגלים לתת פתרון וניסינו לשקם את מערכת היחסים בין ההורה לילדו ולא הצלחנו, מצווים אנו כחברה לתת מענה באמצעות אפוטרופוס שיגדל את הילד במקום הוריו, תוך חשיפתו לסיפור חייו בהתאם למסוגלותו להתמודד עם סיפור זה.

הכותב הוא חוקר במכון אחווה, מראשי 'בוחרים במשפחה' ומחבר הספר 'בשורת הצדק'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)