ינואר 1991, הרחובות בישראל כמעט ריקים מאדם. מדינת ישראל במצב חירום. הציבור מקפיד להישאר ספון בביתו ויוצא רק לצרכים חשובים כמו עבודה ורכישת ציוד לבית. אולם בשונה מהיום, הסיבה לכך איננה מגפת ענק אלא מלחמה עם עיראק. זו בכלל לא הייתה מלחמה שלישראל היה אמור להיות בה חלק, אלא שבעל כורחה הפכה לשחקן ראשי פאסיבי, כזה שכל הצדדים הלוחמים לוטשים עיניים לראות כיצד יגיב, אם בכלל.
כשעיראק כבשה את כווית באוגוסט 1990, בימיה הראשונים של המלחמה, ישראל כלל לא הייתה על הכוונת. אלא שהקמת הקואליציה האמריקנית נגד סדאם חוסיין הובילה את הרודן העיראקי לאיים באיום הכבד ביותר שהיה באמתחתו: תקיפה נגד ישראל.
מסיכת אב"כ וסמרטוט רצפה
בישראל האיום הופנם במלואו. החשש הגדול היה שחוסיין ישגר לישראל נשק לא קונבנציונלי, ביולוגי או כימי. כדי להתמודד עם האיום חילקה המדינה מסכות אב"כ (אטומי, ביולוגי, כימי), ביקשה מהציבור להכין חדרים אטומים והמליצה להניח סמרטוט רטוב ברווח שבין הדלת לרצפה. לימים יאמר דובר צה"ל דאז, תא"ל (במיל') נחמן שי, שלא היו המלצות טובות יותר, והיה צריך לתת לציבור את התחושה שנעשים דברים כדי לשמור על ביטחונו.
"צריך להבין משהו על הלך הרוח, גם הציבורי, ובעיקר בקרב מקבלי ההחלטות. עיראק של הימים ההם הייתה כמו איראן של ימינו, וסדאם חוסיין היה השם שהפחיד יותר מכול את הממשלה והצבא", אומר ד"ר קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ועורך כתב העת 'עדכן אסטרטגי'. "מדובר באדם שראה את עצמו כסלאח א־דין המודרני. מדובר באדם ששם לעצמו מטרה להשמיד את מדינת ישראל. הוא אמר את זה בגלוי מעל כל במה ועשה את ההכנות הנדרשות לכך, כולל כור גרעיני שישראל הפציצה עשור קודם לכן. הפחד ממנו היה מוחשי מאוד".
פרט להמלצות לציבור, בישראל נערכו מאחורי הקלעים לתקיפת נגד, במקרה שאיומו של סדאם חוסיין ימומש. לפני הממשלה הונחו תוכניות, חלקן נרחבות וחלקן מצומצמות הרבה יותר. התוכניות המצומצמות דיברו על תקיפה אווירית של חוליות השיגור ומתקני השיגור במערב עיראק. התוכניות הנרחבות יותר דיברו על תקיפת אווירית מאסיבית שלאחריה יישלחו כ־1,500 חיילים לפעול בשטח. "היה ויכוח נוקב סביב שולחן הדיונים האם לצאת לתקיפה או לא", אומר האלוף (מיל') איתן בן־אליהו, לשעבר מפקד חיל האוויר. "כמו תמיד גם פוליטיקאים לקחו בו חלק, אבל פרט לאמירות פוליטיות היה גם דיון צבאי אסטרטגי ממושך. חיל האוויר רצה לתקוף והוא אף הניח תוכניות על השולחן לשם כך".
למה חיל האוויר דחף כל כך לתקיפת נגד?
"אני חושב שהסיבה לכך די ברורה. ראינו שהתפתח איום נגד העורף הישראלי, והזרוע היחידה שיכולה לעבוד בשביל לנטרל אותו הייתה חיל האוויר. אני אגיד בכנות, היה מעורב כאן גם עניין של אגו של החיל, שרצה להוכיח שהוא יכול להגן על אזרחי ישראל גם בחזית רחוקה".
למרות הלחצים, כאמור, ישראל לא תקפה. את ההחלטה על כך קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר, לאחר שכבר ניתנה ההוראה לחיילים להתכונן לקראת התקיפה. הלחצים מארצות הברית על שמיר עשו את שלהם, וישראל נשארה כצופה מהצד וספגה טילים על העורף האזרחי. "הלחץ המדיני היה מאוד חזק. ארצות הברית עשתה הכול כדי שישראל לא תתקוף. הפחד של האמריקנים היה שברגע שישראל תצטרף, הקואליציה שהייתה מורכבת מלא מעט מדינות ערב תתפרק. אבל הסיבה הנוספת שבגללה ישראל לא תקפה בעצמה היא שהיעילות של הצטרפות ישראלית למלחמה הייתה נמוכה. להצטרף לקואליציה היה צעד שלא היה בא בחשבון כמובן, אבל גם לתקיפה ישראלית במערב עיראק, שמשם שוגרו הטילים לעבר ישראל, סיכויי ההצלחה היו נמוכים. כיום אנחנו יודעים שנגד מטרות נקודה, כמו משגרי טילים, נדרש מודיעין בזמן אמת. צריך לדעת בכל רגע היכן הם נמצאים. ומדובר היה במשגרים שנעו כל הזמן ממקום למקום ולמצוא אותם זה דבר מורכב. כל הדברים האלה לא היו ברשותנו. לא יכולנו באמת לפגוע בשיגור הטילים, מה גם שלאחר המלחמה התברר שהעיראקים נעו כל הזמן על ציר של מאות קילומטרים מעומק עיראק למערבה. אלה היו מטרות שהגיחו לאזור, תקפו וחזרו אחורה. במחקר שעשינו אחר כך בחיל האוויר הבנו שיכולנו לתרום מעט מאוד לתקיפות בעיראק", מודה בן־אליהו.
"השטח שממנו העיראקים ירו עלינו גדול יותר משטחה של מדינת ישראל", מוסיף מיכאל. "גם הקומנדו הבריטי וגם הקומנדו האמריקני ניסו לצוד את משגרי הטילים במערב עיראק, וזה התברר כמשימה מאוד מאוד קשה. אם המתקפה הייתה הופכת לצלע של ממש במלחמה, שבה אנחנו צריכים לתקוף במרחק כזה גדול, בלי תמיכה אמריקנית, תוך כדי תעופה מעל ירדן שאין לנו איתה הסכמי שלום באותם ימים ועם הבור האדיר במודיעין, סביר להניח שהמבצע היה נוחל כישלון וגורר אותנו למערכה מורכבת שלא בטוח אם יכולנו להרשות לעצמנו להיות בה".
אם היכולת של תקיפה ישראלית להצליח הייתה קטנה, והסכנות היו ברורות, למה היו קולות חזקים שדחפו לזה? הרי צמרת הצבא וגם שר הביטחון ארנס חשבו שצריך לתקוף.
"מה שאנחנו יודעים היום על סיכויי ההצלחה זה די במבט לאחור. בזמן אמת היו שיקולים מאוד חזקים לצאת למבצע. לכולם היה ברור שחוסר תגובה יכול היה להתפרש כחולשה ישראלית, לגרום לפגיעה קשה בכושר ההרתעה של ישראל ואולי גם לגרור תקיפות נוספות נגד ישראל".
והחששות האלה התבררו כנכונים?
"במובן מסוים כן. ירי הטילים נתפס אצל סדאם חוסיין כניצחון תודעתי. הוא הצליח לשגר כ־40 טילים שגרמו לנזק רב בישראל. ומדובר היה בטילים מאוד פרימיטיביים, בחלקם היה בכלל בטון במקום חומר נפץ. זה דרבן אותו לפתח מחדש יכולות כימיות וגרעיניות, שהוא לא הספיק לייצר עד הסוף. הוא הצליח להביך את ממשלת ישראל וגם ליצור עימות בתוך ישראל עצמה בין התומכים למתנגדים. בהגינות צריך לומר שהחששות היו מוצדקים וגם התגשמו, ועם כל זה ההחלטה לא לתקוף הייתה נכונה. האלטרנטיבה הייתה הרבה יותר בעייתית", מתעקש מיכאל.
אחת הסיבות שלא מרבים לדבר עליה כגורם לחוסר התגובה הישראלי היא התקווה שנתלתה בכוחות האמריקניים, כמו גם בסוללות הפטריוט שהוצבו בישראל. אך אלה, כך נראה, לא סיפקו את הסחורה. "טילי הפטריוט לא היו מוצלחים יותר מדי. הם הרבו לפספס את הטילים שנורו לכיווננו", אומר תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וחבר תנועת הביטחוניסטים. "ישראל גם קיוותה מאוד שכוחות הקואליציה, במיוחד האמריקנים והבריטים, ינקו את השטח וימנעו את שיגור הטילים. אבל הם נחלו כישלון חרוץ. בסוף מאמצי ההגנה לא צלחו, וישראל חטפה טילים. זה אחד הלקחים המרכזיים מהמלחמה: לא כל מה שאנחנו מתכננים או מקווים לו גם ייצא אל הפועל. בשורה התחתונה זה נתן מעטפת לגיטימציה לכך שישראל לא תתקוף חזרה, למרות התפיסה הצבאית הבסיסית שישראל צריכה להגן על עצמה בכוחות עצמה".
וכשמקבלי ההחלטות בישראל רואים תוך כדי המלחמה שהציפיות לא מתממשות, אופציית התקיפה חוזרת לשולחן?
"כן. התקיימו דיונים גם תוך כדי המלחמה, אבל בסוף שמיר קבע שלא ייצאו לתקיפת נגד. במבט לאחור, כשרואים את היקפי הנזק, שהיו חמורים אבל לא עד כדי כך, ומבינים את ההשלכות רחבות ההיקף של תקיפה ישראלית, אני חושב שהוא צדק. בכלל, כל קצין שתשאל אותו על ההחלטה הזאת, גם כאלה שהתנגדו לה בזמן אמת, יגיד לך שהיא הייתה נכונה".
העורף הופך לחזית
בתודעה הציבורית הנזק מהטילים היה קטן במיוחד, אלא שבפועל במהלך השנים הוכרו 77 הרוגים במלחמה. שלושה מהם נהרגו מפגיעות סקאדים, אחרים מהתקפי לב וחנק. יחד עם זה, כל אנשי הביטחון מונים שורה של רווחים מאי התקיפה הישראלית. "קודם כול, זה שינה את המפה מבחינה גיאופוליטית. כל הקונספט של השלום נולד בזכות העובדה שלא הפרענו לאמריקנים ולקואליציה שלהם לנצח, ובכך נתנו להם להיות מעצמת העל היחידה באזור. נכון שאחרי זה התהליך הפך לטרגדיה שנקראת אוסלו, אבל במקור זה הישג חשוב. במובן מסוים כל הסכמי אברהם נולדו בעקבות ההכרעה הגיאופוליטית ההיא", מסביר קופרווסר.
"סביב שולחן מקבלי ההחלטות היו שתי הבנות בסיסיות. מצד אחד, שאי תקיפה תפגע בהרתעה הישראלית, ומצד שני שתקיפה תסב נזק חמור ליחסים עם ארצות הברית. העובדה שישראל בחרה לא לתקוף שירתה אותנו המון במערכת היחסים עם ממשל בוש האב וסייעה לנו להשיג עסקאות נשק חשובות מאוד", מציין מיכאל.
ישראל אומנם לא תקפה, אך הסיקה בעקבות המלחמה מסקנות רבות, במיוחד בכל הקשור למוכנות העורף ויכולתו של צה"ל להגן על עצמו. זאת לאחר שבזמן אמת התברר לצמרת המדינה שצה"ל לא יכול לבצע בהצלחה את המשימה בשטח עיראק. "בסוף, ישראל הייתה מעט שאננה לפני מלחמת המפרץ. לא היה לנו מודיעין מספק על עיראק כי די הזנחנו את הזירה הזאת לאחר הפצצת הכור, ובמיוחד לאחר מלחמת שמונה השנים בין עיראק לאיראן. אחרי המלחמה צה"ל שיקם מאוד את יכולות המודיעין שלו בזירה וגם את היכולת שלו לפעול במרחקים גדולים", אומר מיכאל.
בן־אליהו מרחיב אף יותר בנוגע להשפעות המלחמה על צה"ל: "צה"ל של לפני מלחמת המפרץ וצה"ל שאחרי המלחמה זה לא אותו צבא. היום ברור לכולם שישראל יכולה מבחינה טכנית לתקוף בעיראק, ומפעם לפעם אנחנו מקבלים דיווחים שזה גם קורה. היום ישראל מכסה מודיעינית את כל השטח שממנו ירו לעבר ישראל, וגם מעבר לו. אבל זה גם היה יותר מזה, כל הנוכחות הישראלית בחלל נולדה בעקבות מלחמת המפרץ. לווייני הריגול שלנו לא היו משוגרים לחלל בלי המסקנות שהוסקו ממלחמת המפרץ. השליחה של אילן רמון לחלל, שאני יזמתי, גם נולדה מתוך התפיסה שנולדה אז".
זה התבטא גם בכלים המלחמתיים?
"בוודאי. זה התבטא בהתחמשות של פצצות מדויקות ובפצצות שאפשר לירות ממרחק רב. זה התבטא במטוסים עם טווח תעופה גדול יותר. חיל האוויר שינה את פניו מן הקצה אל הקצה בעקבות המלחמה. היום לישראל יש יכולת מאוד גבוהה לטפל באיום כזה, אנחנו נמצאים מרחק שנות אור מאותם ימים".
היה חשש שחוסר התגובה יוביל לתפיסה שאולי לא צריך לפעול כדי למנוע את איומי הטילים על ישראל?
"בפועל קרה הפוך. בסוף ישראל קיבלה סטירה חזקה מאוד והתעוררה. הבנו שמדובר באיום קונקרטי שאומנם יצאנו ממנו יחסית בזול, אבל באותה מידה הוא יכול היה להיות הרבה יותר חמור. זה הפיל לכולם את האסימון שהעורף הפך לחזית במלחמה וצריך להגן עליו".
למה דווקא אז? הרי זאת לא הפעם הראשונה שישראל ספגה ירי טילים. חיזבאללה ירה קטיושות על ערי הצפון עוד קודם לכן.
"זה נכון, אבל הטבע האנושי הוא כזה שכדי שנפנים את הצורך להתעורר צריך לחטוף מכה צורבת. הקטיושות היו סיוט לתושבי הצפון, אבל הן לא היו לטווח רחוק והנזק שהן גרמו היה די שולי. בנוסף לכך הייתה דרך התמודדות אחרת מולן, והיא הכניסות הפיזיות ללבנון ותקיפות רובע הדאחייה בלבנון. הסקאדים היו סרט אחר לגמרי. הטווח כיסה את כל המדינה, בניינים קרסו, נגרם נזק לקריה. זאת מכה הרבה יותר דרמטית שגרמה לכולנו להתעורר. זה דומה מאוד למה שקרה לאחר השימוש בטילי קרקע-אוויר במלחמת יום כיפור, שהותיר צלקת בחיל האוויר וגרם להתפתחות מהירה של אמצעי מיגון שפעלו נהדר במלחמת לבנון הראשונה".
בעקבות מלחמת המפרץ הוקם פיקוד העורף. ההחלטה על הקמתו התקבלה עוד בשנות ה־70, אלא שהיא נדחתה שוב ושוב עד מלחמת המפרץ, שלאחריה הובהר שצריך להגן על העורף, בעיקר מפני תקיפות טילים. אל הקמת פיקוד העורף הצטרפו חוקים שחייבו בניית ממ"דים לבתים שנבנו מאז המלחמה. אלה הפכו לנחוצים יותר ויותר ככל שמתקפות הטילים על העורף הישראלי גברו בעשורים האחרונים. לדעת המומחים, למלחמת המפרץ היה חלק מרכזי בכך.
"הלקח שלמדו יריבינו מהמלחמה הוא שבאמצעות טילים אפשר לדלג על הצורך לפתח צבא חזק או חיל אוויר מתקדם. מספיק טילים ורקטות שבאמצעותם ניתן לפגוע בעורף, שבעיניהם הוא החלק הפגיע בישראל", אומר קופרווסר. "איראן, חיזבאללה, חמאס וגם הסורים בנו תשתית רקטית שמטרתה לפגוע בעורף הישראלי. נכון, הסורים השתמשו בזה בעיקר נגד המורדים, אבל לפני כן מדובר היה במערך רחב שמטרתו הייתה ישראל. אי אפשר לזלזל בכך שאלה חלק מההשלכות של מלחמת המפרץ, אבל זה פחות בגלל חוסר התגובה והרבה יותר בגלל חוסר היכולת ליירט את הטילים. זה מלווה אותנו עד היום".