השבוע הקרוב יהיה גורלי במערכת הפוליטית מימין ומשמאל. מועמדים שטרם הוצגו, בעיקר בימינה ובמפלגת הציונות הדתית, יוצגו, ראש הממשלה בנימין נתניהו יחליט על השריונים שלו בליכוד (או שיבטל אותם, אך סביר שלא) ומפלגות השמאל יצטרכו להחליט אם להתאחד ובאיזו קונסטלציה.
מפלגת הציונות הדתית, שאמורה להיות מורכבת מהאיחוד הלאומי והבית היהודי, מחכה קודם כול לסיכום בין בצלאל סמוטריץ' לחגית משה. נכון לשעת כתיבת שורות אלה שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם, כשהפעם הסיפור הוא על המקומות נטו. משה דורשת את המקום הראשון ברשימה, או להיות שנייה אך לקבל את בחירת התפקיד הראשון, כפי שסוכם בפעם הקודמת עם הרב רפי פרץ שאותו החליפה.
נדמה שלא נלמד כלום ממערכות הבחירות הקודמות. המחשבה שיש זמן לוויכוחים מהסוג הזה מוטעית. למשה יש יותר מה להפסיד מאשר לסמוטריץ'. עם סקרים מקסימליים של 0.4% חבירה אחת לא ממש תספיק. סמוטריץ' לא מחכה. הוא מצרף שמות למפלגתו, הוא בונה רשימה, ואם משה תשתהה עוד היא עלולה לגלות שמפלגת הציונות הדתית החליטה לרוץ בלעדיה. גם המצב מול עוצמה יהודית אינו ברור. מצד אחד מתחת לפני השטח נראה שהן בעוצמה והן במפלגת הציונות הדתית מעוניינים בחיבור, אבל נכון לעכשיו אין התקדמות משמעותית לקראתו.
בסביבתו של סמוטריץ' לא פוסלים ריצה לבד. מנתונים שהם מחזיקים בידיהם, להערכתם גם במצב כזה הם צולחים את אחוז החסימה. בשבוע הקרוב כל האמור יתכנס בצורה כלשהי, או למפלגה אחת או למספר חלקים אחר שעלול לפגוע בקולות שחשובים מאוד לימין.
האכזבה העיקרית היא מהמצב שבו שוב הפוליטיקאים של הציונות הדתית מושכים את הציבור עד הרגע האחרון כדי להחליט על ריצה משותפת. מין מחלה שנראית חשוכת מרפא. הפניית המבט לכיוון מפלגת ימינה מראה שהיא כבר הבינה פחות או יותר את כיוונה והחלה כבר לכוון את המסרים שלה לציבור הדתי־לאומי, שלפחות ארבעה מנדטים ממנו צפויים ללכת אליה. גם בצלאל סמוטריץ' וחגית משה יודעים שחלק מהציונות הדתית, שייתכן שבעזרת קמפיין נכון היה יכול להיות אצלם, מאס בהתנהלות הזאת.
האם זה יימשך עד הרגע האחרון ממש או שמישהו יתפשר עוד קודם לכן? התשובה הופכת לסוגיה נישתית. אחרי הבחירות מפלגת הציונות הדתית תצטרך לעשות מהלך של בניית כוחה הפוליטי מחדש. משהו שייעשה באופן דמוקרטי עם בחירות פנימיות אמיתיות, שיהיה בו ייצוג אמיתי לכל שכבות הציבור באופן שיוכלו לחיות ביחד. בינתיים זה נראה ונשמע כמו חלום. אם כל המהלך נעשה בשביל להגיע לרגע האחרון עם הלשון בחוץ ועם ציבור מתוסכל, זה יהיה בעיקר טראגי.
אבל מה לנו כי נלין על התנהלות הימין? הוא פשוט לומד היטב מהשמאל. רסיסי מפלגות מסתובבות להן. משה יעלון מצרף עוד ועוד אנשים לנבחרת כשברור לו שבלי חבירה משמעותית זה כמו לכתוב את רשימת מפלגתו על הקרח, עפר שלח נמצא במצב זהה, ומפלגת העבודה מחפשת חיבורים אחרי שמרב מיכאלי מנסה לעורר אותה לחיים ולא מוצאת בינתיים.
בתחילת הבחירות הללו, עוד לפני הפיצול בימינה, הערכתי בעמוד זה שהקרב על המפלגה הגדולה ביותר יהיה בין הליכוד בראשות בנימין נתניהו למפלגת יש עתיד של יאיר לפיד. גם הסקרים שהבטיחו הרים וגבעות לימינה וגם למפלגת תקווה חדשה לא שינו את ההערכה שלי. אם יהיה חיבור משמעותי בשמאל־מרכז יוביל אותו לפיד, ורק בתנאי שיבין שהדבר יוסיף משמעותית לכוחו. במצב כזה, אם יצליח להתקרב למספר דו־ספרתי שמתחיל ב־2 יהיה בכוחו לאתגר את הליכוד. גדעון סער כבר פוזל לכיוון של לפיד והוא לא היחיד.
תקציבים בלי תקציב
לפעמים יש דברים שטוב שייחשפו לאוויר העולם רק הרבה אחרי שהם קורים. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' זכה לפני כמה חודשים לקרדיט מוצדק על חלקו המשמעותי בהובלת אישור הפשרה שאפשרה לקואליציה, למרות מצבה השברירי, להעביר תוספת תקציבית של 11 מיליארד שקלים במסגרת המאבק בקורונה וחוסרים אקוטיים אחרים.
אבל מתחת לפני השטח התנהל מסלול נוסף באשר לחלק קטן מהסכום שיועד לציונות הדתית, למפעליה ולמוסדותיה. כפי שאנחנו מפרסמים כאן לראשונה, מתברר שהתקציבים הגיעו ליעדם אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו וחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' סיכמו ביניהם על המהלך.
לכתר התקציבים לציונות הדתית היו טוענים רבים. הן בבית היהודי, שניתנה להם הבטחה מנתניהו, הן בליכוד כולל יו"ר הקואליציה מיקי זוהר, שרשם פגישה מתוקשרת עם ראשי המוסדות והכניס אליה את ראש הממשלה. אלא שברגע מסוים כולם מבינים שהפוליטיקאים יתקשו לחלק את השלל, משום שאין תקציב למדינה (עד היום למעשה), אין חוק הסדרים ולמערכת הפוליטית אין איך לגעת בכספים שהיא עצמה ביקשה להקצות.
במקום הזה הציע סמוטריץ' לנתניהו פתרון: העברת סעיף בחוק התקציב, שבעצם משנה את התקציב ההמשכי (זה שממשיך מהשנה הקודמת לאחר שלא אושר תקציב חדש) ומוסיף לו 11 מיליארד שקלים שכ־960 מיליון מתוכם יועדו לצרכים קואליציוניים. לאחר כל האישורים היה זה סמוטריץ' שסיכם עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר רונן פרץ שהכספים שיועדו לציונות הדתית יהיו באחריותו. ברקע ההחלטה נמצאת ההבנה שלצידו של יו"ר מפלגת הציונות הדתית נמצא בצמתים רבים ישראל מלאכי, גזבר המועצה האזורית מטה בנימין, שמצוי עמוק בנבכי התקציבים והאוצר וכל הצדדים סומכים עליו את ידם.
במקביל התפתחה סוגיית תקציב ההתיישבות שעמד על הפרק. נתניהו ביקש להגיע לפתיחת שנת הלימודים במועצת בנימין ונענה על ידי ראש המועצה האזורית ישראל גנץ (לאחר שהאחרון סגר את הדברים עם יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני) שהוא מעוניין להיות מעורב בהקצאות. הבקשה התקבלה. גנץ שלח את ישראל מלאכי ואיתו את רו"ח עדיה וידאל, מנהלת בגזברות בנימין ומומחית לתקציבי יו"ש, כדי לטפל בכל הסוגיות שעל הפרק, תקציבי ההתיישבות ותקציבי הציונות הדתית.
במשך כחודשיים ישבו מלאכי ווידאל כשלעיתים מצטרף גנץ כדי לדאוג שכל תקציב יגיע ליעדו. מדובר בישיבות עם פקידי האוצר ועם משרדי הממשלה ששיוועו לתקציבים המיועדים לציבור הדתי־לאומי. כך בעצם נוצר מצב אבסורדי ששרי ממשלה בכירים המתינו לפגישה עם מלאכי וצוותו או העבירו לידיהם בקשות דחופות. במהלך התקופה התגלתה בעיה טכנית בהעברת הכסף בשל כל מיני לקונות. סמוטריץ' שוב התגייס למאמץ יחד עם יועץ ראש הממשלה נבו כץ והנושא הוסדר.
מדובר על העברות משמעותיות מאוד. 75 מיליון שקלים לחיזוק ההתיישבות ביו"ש, 64 מיליון שקלים לישיבות התיכוניות ולאולפנות, 45 מיליון למפעלי וגרעיני הציונות הדתית, 27 מיליון לפרויקטים חינוכיים מיוחדים, 18 מיליון לחיזוק הזהות היהודית לסטודנטים ובוגרי צבא ו־13 מיליון לפעילויות נוער. בשורה התחתונה, בשנה שבה אין תקציב מדינה זכו מוסדות הציונות הדתית לתקציבים משודרגים, כולל עלייה של 27 אחוזים בתקציבי ישיבות ההסדר.
המקרה הזה מלמד על כוחה של הציונות הדתית כשהיא רוצה לפתור את המצב הבלתי נתפס שבו כל התקציבים המדוברים אינם נמצאים בבסיס התקציב ונחשבים עדיין כבני ערובה, מה שמכריח את ראשי הציבור לכתת את רגליהם מדי שנה כדי לזכות בהם. בסביבתו של סמוטריץ' אומרים שאחת המטרות בממשלה הבאה היא למנוע מצבים כאלה באופן מוחלט. הווי אומר, לדאוג שמרבית תקציבי הציונות הדתית אם לא כולם יהיו חלק אינטגרלי מתקציבי המדינה העתידיים ולא יהיו תלויים בקואליציה.
לתגובות: nitsankeidar@gmail.com