שבת אחת זכיתי לעשות בביתו של הרב צבי (דזמונד) מייזלס זכר צדיק אמתי לברכה. זה היה בקמפס-ביי, שכונה ציורית וירוקה, עם נחל זורם בין רחובותיה, בעיר קייפטאון, העיר הדרומית ביותר של דרום אפריקה.
בסוף השבת, כשנפרדנו, אמרתי לו שהרגשתי בבית שלו בבחינת ארץ ישראל ממש. שולחן השבת – ארץ ישראל, שירי השבת – ארץ ישראל, דברי התורה – ארץ ישראל. הנהגת הבית ובין אדם לחבירו – א"י.
אפתח דווקא בדוגמא הכי קטנה: התקלחתי אצלם לפני השבת. בחדר הרחצה תלוי היה ציור עם שתי ידיים, ועל כל אצבע מעשר האצבעות היה מספר בין 1 ל-10. זה היה תלוי שם עבור הילדים, אולי מעשה ידיהם: סדר האצבעות של גזיזת הצפורניים על פי ההלכה. למה אני אומר שזה א"י? הרי זו הלכה! כי זה חינוך להלכה בצורה לא גלותית, בצורה של "ויגבה לבו בדרכי ה'". זו מההלכות ה'קטנות' שגם בהן היהודי גאה.
קיום המצוות בגלות הוא לפעמים בצורה של הסתר, לא נעים, לא רוצים להיות שונים מכולם. בדור שלנו אפשר לחשוב שאולי רק הפילוסופיה של היהדות הגבוהה היא החשובה, היא המושכת יותר, המייצגת יותר, הנראית יפה יותר. אבל יהודי של ארץ ישראל מרגיש בבית עם כל ההלכות, עד הקטנה שבהן, ומחנך בגאוה את ילדיו בדרך ההלכה.
הגעתי לקמפס-ביי כחזן לשבת. זכורה לי חוויה מיוחדת במינה: בקבלת שבת, בסוף "לכה דודי", בקטע של "בואי בשלום", נהוג להסתובב לכיוון פתח בית הכנסת. מעל הבמה הסתובבתי, ומחזה מרהיב נגלה לעיני: השמש היורדת על ים האוקיינוס היתה בדיוק ברגעים שבהן היא היתה משיקה אל הים.
הגוונים העזים של השקיעה וההשתקפות במים – הרחיבו את הלב. ורגע אחרי זה, בתפילה - "מקולות מים רבים אדירים משברי ים...". זו היתה אחת הקהילות הבודדות בדרום אפריקה שבהן לא היתה בימים אלו מקהלה. אבל היתה מקהלה ועוד איך! הקהל כולו הצטרף לשירה הזאת ואמר: "אדיר במרום ה'." זו הקהילה של הרב דזמונד! הוא לימד את הקהל שלו לשיר. הוא לא אהב להופיע, הוא אהב לשיר לפני ה', במקהלות ברכו א-להים. והוא היה שם כדי לחבר את האנשים לתפילה בכל דרך, גם בדרך השירה.
אחרי קבלת שבת הוא דרש. הייתי כמעט נבוך כשהוא פתח את הדרשה בקבלת פנים ל'אורח מארץ ישראל'. לא היתה זו ברכה לשם הנימוס. בכלל, הדברים אצלו היו תמיד מן הלב. נדמה לי שאפשר אפילו לומר שהוא בז לפרוטוקולים, לכללי הטקס החלולים, לחיצוניות שאינה מבטאת משהו פנימי. הוא רצה את לב הענין, את האמת. היה חשוב לו לתת הרגשה טובה לכל אדם. הוא לא שכח להודות בצורה אמתית ומשכנעת לכל מי שעשה דבר כלשהו למען הקהילה.
הדרשה היתה אמירה פילוסופית מעמיקה, אבל עם מסר מעשי לימינו לאנשי קהילתו. גם המוסר נאמר באהבה, מתוך הערכה רבה.
היו לי שיחות עם אנשי הקהילה. הם העריצו אותו. הם היו מלאי סיפורים אנושיים כלפיו. כמו רב אמתי הוא עסק בהעצמה של אנשי קהלו, נתן להם כוח, עידוד, טיפח אותם, גידל אותם. הוא אהב אותם, גם אורח ראה זאת מיד. לא הוא היה ה6סיפור, הוא היה למענם.
כאמור, התארחתי בביתו. לא קשה היה לזהות את הבית. אם הבתים בכל הסביבה היו מצועצעים, מלאי פאר והדר, דומים יותר לארמונות, הרי שהוא גר בבית הפשוט, וכך נראה בית הרב. זה הזכיר לי מה שהשיב פעם ה'חזון איש' לרב צעיר שהתחיל בתפקידו בעיר חדשה, כשהתלבט בין שני בתים, והאחד נראה מכובד יותר ומתאים לרב העיר. החזו"א אמר לו שלמען כבוד התורה בדור שלנו, עדיף דווקא שרב העיר יגור בדירה הפשוטה יותר, ההיפך ממה שאנשים חושבים. כבוד התורה הוא בפשטות ההליכות. הגינה סביב הבית לא היתה מטופחת כשאר הגינות בסביבה. הרי אנחנו בגלות, זמניים בקרקע הזאת.
ליל שבת. איך הוא התייחס לאשתו, איזו אהבה הרעיף בבית על הילדים. אזכור את שירת ה"אשת חיל", את אווירת הקדושה שהוא השרה בבית. כולם היו שותפים, כולם אמרו דברי תורה, הביעו דעות, הוא הוביל את האנשים אל עצמם.
הסעודה השלישית התקיימה בבית הכנסת, היה שם קהל רב, ובעיקר דברי תורה ושירה. אני זוכר בעיקר איך כולם שרים יחד את השירים שהוא לימד אותם. ושוב - הקהילה כמקהלה.
באותם ימים פגשתי מישהו שלמד אצלו שחיטה, והוא סיפר שהרב מייזלס לקח אותו לבית המטבחיים, לראות את העבודה מקרוב. ואז, לפתע, הוא נתן את הסכין בידי המתלמד ואמר לו: עכשיו אתה! המתלמד חשש, הוא אף פעם לא עשה את זה, הוא רק בשלבים ראשונים, הוא רק בא ללמוד את התיאוריה, הוא בכלל עלול לקלקל... והרב אומר לו: אל תדאג, גם אם ייפסל, זה בסדר, יש כאן למי למכור את זה. אבל זה באמת לא חשוב באיזה תחום, הגישה הזאת היתה אצלו בכל דבר – כמו המלאך המכה על קדקדו של העשב ואומר לו "גדל"!
הוא סיפר לי שבצעירותו הגיע לארץ ללמוד בישיבה, הוא למד 6 שנים וחזר לדרום אפריקה כדי לכהן ברבנות שם. זה סיפור מוזר, נדיר. מי שהיה בארץ זמן כה רב, וחוזר לשם, הרי זו מסירות נפש אמתית. וזו היתה "תכנית עבודה" אצלו. ודאי היה לו נוח להשאר בארץ ולהגיד לעצמו: אני את נפשי הצלתי. או לכל הפחות – אני צריך לגדל את ילדי כאן בארץ, למען החינוך, האווירה וכו'. אבל הוא חזר כדי לתת את מה שרכש כאן לבני הגולה.
ירידה לצורך עליה. הוא חזר כדי ללמד את יהודי הגולה על ארץ ישראל, לעודד אותם לעליה, לחבר אותם למסורת היהודית. הוא גידל את ילדיו באווירת שליחות, וכך הם ידעו שמקומם באמת הוא בארץ. הוא זכה לילדים שהקימו משפחות תורניות ובארץ ישראל. חתן אחד גר בשכונתנו בירושלים, אני רואה אותו מדי פעם לומד בחברותא בלילות. כשהכל כל כך אמתי, זה עובר לדור הבא גם כן.
הוא סיפר שכשהיה בארץ ישב ב"מכון מאיר" בתחילת הקמתו. הוא הספיק ללמוד גם אצל הרב צבי יהודה קוק, והוא השתלם בכל מה שאפשר בארץ. סיפר לי איך הוא למד שחיטה, ומילה, ולאן הוא נסע כדי להתלמד בכל מקצועות התורה השונים, כדי להכשיר את עצמו לרבנות בחו"ל. קשה להבין איזה רצון של נתינה צריך להיות באדם שנמצא בירושלים, ביעד, וחוזר אחורה במסע לטובת אחיו. הוא אמר לי שרק על דבר אחד הוא מצטער שלא למד בארץ, וזה פיתוח קול וחזנות, כי בדרום אפריקה זה יתרון גדול, פותח לבבות.
כאן אני אומר לעצמנו, בני ארץ ישראל, בסוגריים: ליהודי דרום אפריקה יש תכונות כל כך "יהודיות", אנושיות יוצאת דופן, אחדות, חום ואהבה. בכל מקום בעולם שבו תפגוש יהודי שגדל שם, תפגוש יהודי חם. הם הצליחו להעביר את המסורת הזאת. כמה יש לנו ללמוד מהם! לא מקרה הוא שפרוייקט השבת התחיל דווקא שם. מי שפגש את הרב דזמונד, רב שגדל שם, הרי ראה את זה במכפלה: אנושיות בריבוע. כשהם באים לארץ, בואו ננסה ללמוד מהם במקום ללמד אותם. ולאלה מהם העולים לכאן אני אומר: הקפידו לשמור על הציביון הזה שלכם, לא להתחספס. היו מלמדי הערכים היהודיים האלה כאן ובכל מקום בגאון.
רק היום, ט"ו בשבט, שמעתי על פטירתו, וראיתי שכתבו עליו כמומחה גדול לכשרות, וכמי שניהל את מערך הכשרות שם בדרום אפריקה שנים רבות. אני נזכר שזקן לונדוני אחד סיפר לי בשם אביו, שכשהיה הרב קוק רב בלונדון, בעל כרחו, כשנתקע באירופה במלחמת העולם הראשונה, הם ביקשו ממנו שיישאר גם אחרי המלחמה. הסגנון האנגלי הטקסי היה קשה לו. אמנם יכולתו הפילוסופית וההגות שלו ידועות היו, אבל יהודי אנגליה ניסו בכל דרך לשכנע אותו להשאר שם דווקא בגלל שהוא ניהל את מערך הכשרות שם, ומשום שאליו הביאו את כל השאלות ההלכתיות הגדולות. והרב קוק עצמו – לא עלה בדעתו לרגע להשאר שם, הוא חיכה בכיליון עיניים להזדמנות הראשונה לחזור לארץ ישראל ולעבודת הקודש שלו בה.
את חטאי כלפי יהודי דרום אפריקה אני מזכיר היום. עברו שנים מאז השבת ההיא. קהילה מאד חשובה וגדולה בלונדון חיפשה רב. חשבתי לעצמי: כדי להצעיד קהילה כזאת קדימה, להגיע אל לב הנוער שלה, הם צריכים רב עם "חשיבה מחוץ לקופסה", אולי דווקא רב שלא גדל באנגליה, רב שלא ייכנס רק לתלם הכללים האנגליים, אלא שיכול להרים את היהדות שם, להחיות אותה, להכניס בה אהבה גלויה יותר. הם צריכים רב מלא באהבה, ועם יכולות אנושיות מיוחדות.
סיפרתי לכמה מהם על הרב דזמונד, על המידות שלו, על הענוה שלו, על ההקשבה הכנה שלו, על הארת הפנים והאהבה לכל, על יסודיותו התורנית, על יכולת המנהיגות שלו, על אנושיותו הנדירה. סיפרתי להם על הקהילה שלו בדרום אפריקה. חשבתי שאולי אעשה איזו שתדלנות לכך שיביאו אותו אליהם. הוא ישפיע על המונים, הוא יקבל תפקיד מנהיגותי בקנה מידה גדול ומתאים לו. אבל כמובן, ראשית צריך לשמוע ממנו אם יש סיכוי עקרוני שהוא יסכים.
התקשרתי אליו, סיפרתי לו על הקהילה בלונדון, וביקשתי ממנו רשות לפעול לשכנע אותם להזמין אותו. הוא שלל מכל וכל. הוא אמר: מכאן אני עובר רק לארץ ישראל! הוא אמר לי שיעשה עוד זמן קצר בדרום אפריקה, יסיים את תפקידו, וכך הוא יוכל גם לעזור כלכלית לילדיו, ומשם הוא יעלה רק לארץ ישראל.
הוא רצה לסגור את המעגל, לחזור הביתה, לשבת בארץ הקודש בירושלים, והנה לפתע הוא נענה להזמנה אחרת, לירושלים של מעלה, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
יהי רצון שכל אחד ואחת מאיתנו יאמץ מנהג טוב אחד שלו, תכונה אחת, מעשה אחד, מצוה אחת, הארת פנים אחת לעילוי נשמתו.