שיר חדש לאודהליה ברלין: "מרימה ידיים"

היוצרת אודהליה ברלין מפרסמת שיר חדש שכתבה, ומוצאת קשר בינו לבין הפרשה והסגר.

ערוץ 7 , ט"ו בשבט תשפ"א

אני מרימה ידיים // אני מרימה.
את כל הידיים שיש בי, אני מרימה.
את היד החזקה // את זו הנטויה
את יד הגורל // את יד המקרה
את היד המאמינה // את היד האבודה הקשה מעבודה
את היד הרכה המושטת בתפילה
את היד הקפוצה // את זו הפתוחה
את היד המובכת המושטת לעזרה
את היד המכה // המבקשת מחילה
את היד המחפשת משען בעת צרה
שומע תפילה // הבט ליד העייפה
הושט לי, הושט לי ידך
אני מרימה ידיים // אני מרימה.
את כל הידיים שיש בי, אני מרימה.

הערב (חמישי) מפרסמת הזמרת והיוצרת אודהליה ברלין שיר חדש שכתבה, במסגרת פרוייקט "סופ"ש עם שיר" שהגתה. את השיר היא קושרת בינה לבין הפרשה והסגר, וכך היא כותבת:

באחד משיריה היפים כותבת לאה גולדברג:
"אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם. הַכֹּל הָכְרַע.
חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם ואַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה".


השיר מבוסס על גמרא ממסכת מגילה, שבה יש ניסיון להסביר את משמעותו של פסוק מהפרשה שבו כתוב : "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". וכך מספרת הגמרא: "באותה שעה (שעת קריעת ים סוף) ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!"


בימים האחרונים אני מרגישה את המתח הזה, בין התרחבות הלב לבין כיווצו, הטבע כל כך יפה ופורח, הכל קורא לצאת החוצה - אבל המציאות היא מציאות של סגר וסגירות. גם בתוכי יש כאלה תנועות, דברים בתוכי שרוצים לצאת ונפגשים במציאות - שלעיתים סוגרת אותם וסוגרת עלי. בכל פעם צריך לגייס כוחות ולהתחיל מחדש,אבל לפעמים פשוט אין כח.


רגע כזה היה לי לפני כמה שנים, כשלכל מקום אליו הבטתי ראיתי דרך ללא מוצא. לקחתי אז את הגיטרה, התיישבתי על המיטה ונתתי למילים ולצלילים להוביל אותי:


"אני מרימה ידיים // אני מרימה.
את כל הידיים שיש בי, אני מרימה.
את היד החזקה // את זו הנטויה
את יד הגורל // את יד המקרה
את היד המאמינה // את היד האבודה הקשה מעבודה
את היד הרכה המושטת בתפילה
את היד הקפוצה // את זו הפתוחה
את היד המובכת המושטת לעזרה
את היד המכה // המבקשת מחילה
את היד המחפשת משען בעת צרה
שומע תפילה // הבט ליד העייפה
הושט לי, הושט לי ידך
אני מרימה ידיים // אני מרימה.
את כל הידיים שיש בי, אני מרימה".


בסוף הפרשה מתוארת המלחמה הראשונה של בני ישראל. המלחמה בעמלק.


משה, אהרן וחוּר עולים על ראש הגבעה, ויהושע וחייליו נלחמים בעמלק: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". ידיו של משה מכריעות את המלחמה, אבל באיזשהו שלב, כבר אין לו כח ואהרן וחוּר עוזרים לו: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד". והפסוק מסיים ואומר: "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ".


הידיים שלנו הן האמונה שלנו. אז אני מרימה ידיים, את כל הידיים שיש בי אני מרימה.
מרימה בייאוש, מרימה בתפילה, מרימה בתודה ובתקוה עד בא השמש.