בתיה כהנא דרור
בתיה כהנא דרורצילום: אריאל אלון

אין חולק על ממדי האסון שפגע במיוחד באוכלוסייה החרדית במגפת  הקורונה.

האוכלוסייה שהכי מכבדת את זקניה ספגה מכה קשה בממדי תחלואה ותמותת מבוגרים מגיל 65 ומעלה. 5.7% מהמבוגרים מהאוכלוסייה החרדית נפטרו ממחלת הקורונה ללא פרופורציה לגודלם באוכלוסייה.

השלכות ההתנהגות של המגזר החרדי ומנהיגיו בתקופת המגיפה עוד תעסקנה רבות את החברה הישראלית, הן בהיבט החברתי-פוליטי והן ביחס לאחריותה של המדינה. אולם כבר עתה אי אפשר שלא לתהות על הפער הזועק שבין ערכי היומיום החרדי לבין תגובת המגזר למגיפה.

כיצד למשל ציבור מאורגן כמו הקהילה החרדית, האמונה על ציות להנחיות וחוקים מפורטים ודקדקניים בחיי היומיום, כושל דווקא בנוגע להנחיות שהשלכותיהם הן עניין של חיים ומוות, כיצד ציבור דתי שקדושת החיים ומצוות "כיבוד אב ואם" הו עבורו ערך דתי מהמעלה הראשונה, מזלזל כל כך בהנחיות השמירה על זקניו, תוך שהוא סופג תמותה הולכת וגואה.

כיצד בשם מצוות "לימוד תורה", התעלמה מאיסור דאורייתא של "לא תעמוד על דם רעך", וכיצד המצווה של "ובחרת בחיים" לא שיחקה תפקיד בהתנהגותם של יחידים וקהילות.

כאמור, כדי להבין את ממדי הכשל יידרש עוד זמן למידה, אבל מה שברור כבר מעתה זה שהסיבות לממדי הקטסטרופה לא תימצאנה רק מתחת לפנס, כאן ועכשיו, אלא מתוך התחקות אחר דפוסי ההתנהגות של החברה החרדית, שהלכה יד ביד עם זו הכללית, ואמנם הצליחה לשרוד את הקיום הישראלי, אך לא עוד.

לא סוד הוא שלאורך מאתיים השנים האחרונות כתוצאה מאיומן של תנועת החילון וההשכלה ושל הלאומיות המודרנית, הלכה ופחתה הפסיקה ההלכתית האפקטיבית אשר התמודדה עם אתגרי הזמן והשעה, ואילו הטון של פסיקה המתבצרת לתוך עצמה והחוששת מכל שינויי הפך להיות השולט בכיפה.

מה  הוביל לקיפאון מתמשך ולסטגנציה, במיוחד בישראל, בה הדת והפוליטיקה כרוכות זו בזו בקשר גורדי המונע כל התפתחות הלכתית ומוסרית, וגם במחיר של פגיעה בזולת. כבר שנים ארוכות שהנהגת מוסדות הדת מטעם המדינה (הרבנות ובתי הדין הרבניים -בהם שולטים החרדים) נוקטת במדיניות של הימנעות מתגובה הלכתית הולמת למציאות החברתית בה נשים הן שוות ערך לגברים בכל המסגרות, ורק במסגרת הדין הדתי אישה נדרשת להסכמתו החופשית של בעלה כדי לצאת מהנישואין.

אתגר מגיפת הקורונה שחייב את ההנהגה התורנית לספק תגובה הולמת ומהירה שיש בה גם הכרעה ערכית, נתקל בדפוסי הנהגה של "שמירת החומות" שמנעו תגובה אפקטיבית והיוו ללא ספק חלק ארי מהכישלון.

בדומה לכך, גם דפוס ההתנערות מאחריות אישית תוך התבטלות בפני "הגדוילים" הקובעים מדיניות בכל נושא ונושא, המאפיין חברות ללא אוטונומיה אישית, עמד בעוכרי החברה שרואה רק במנהיגיה את הסמכות הקובעת בכל נושא, תוך התעלמות מכל ידע מקצועי הנצבר ע"י מומחים ומההיגיון הבריא.

ולבסוף, ואולי הבולט מכולם, הוא האידיאולוגיה הדוגלת ב"הימנעות" משותפות בחובות האזרחיות של תושבי המדינה, תוך הסתגרות ב"תיבת נוח" חברתית-תרבותית ואידיאולוגיה של תרומה לכלל באמצעות לימוד תורה, על פני מילוי חובות אזרחיות כמו תרומה לתוצר הלאומי וגיוס לצה"ל. 

אלא שאת בתי החולים המתקדמים שלנו, התחבורה, החינוך, הביטוח הלאומי, ואת כל הטוב הציבורי המתחלק באופן שווה בין כל האזרחים, יכולה המדינה לספק רק על בסיס ההשתתפות של כלל האזרחים בקופה הציבורית.

פגיעה של חוליה אחת בקופה הזו, דהיינו קבלת הטוב ללא נשיאה בנטל הכלכלי והבטחוני, תביא בהכרח לקריסתה של השותפות, עליה בנוי החוזה החברתי בין המדינה לאזרחיה, קריסה שתוצאותיה נכרים בימים אלו ממש. 

גם אם ערכו של לימוד התורה כליבת הקיום היהודי מוערך על ידי רבים בחברה הישראלית, היותו מאפיין של זהותה המתבדלת של החברה החרדית, כ"עושר השמור לבעליו", אינו יכול להיחשב כתחליף שווה ערך לתרומה הנדרשת לכלל.

עולם התורה בישראל לא נתון עוד בסכנה, להיפך, הוא כבר הצלחה מסחררת, ועל כך יעידו הישיבות המשגשגות ותלמודי התורה. עכשיו הגיע הזמן להתקדם, לבניית ערבות אמיתית ושותפות עם כל חלקי החברה.

בנימה אופטימית, מה שבכל זאת עשוי להצביע על שינויי ולתת תקווה, הוא צמיחתה של הנהגה חרדית חדשה, צעירה ברובה, אשר כבר נולדה לתוך הצלחתו של המגזר החרדי כעובדה קיימת. הנהגה שאינה חוששת מלהשמיע את קולה הביקורתי כנגד ההנהגה הוותיקה והפוליטיקאים השותקים, גם אם מעט מדי, אך כלל לא מאוחר מדי. 

שכן החברה החרדית תידרש עוד שנים רבות קדימה להתמודד עם הנחות היסוד שלה ביחס לאתגרי השעה. כל תרחיש אחר אשר ימשיך את הדפוס הקיים, לא רק שיפוגג לחלוטין את מעט הסולידריות החברתית שעוד נותרה בין המגזר החרדי לחברה הכללית, אלא יביא לכך שגם היא עצמה לא תשרוד את האתגרים הבאים.