לחשב מסלול מחדש – האתגר האמיתי של הציונות הדתית

מועמדת ימינה מסבירה על התפקיד של המפלגה בזירה הפוליטית: "דווקא עכשיו, בעת הזו, עלינו להגיע למלכות ולהשפיע לטובת כלל עם ישראל"

עידית סילמן , י"ח בשבט תשפ"א

לחשב מסלול מחדש – האתגר האמיתי של הציונות הדתית-ערוץ 7
עידית סילמן
צילום: ללא

"אני משחק על המגרש החילוני. אבל המשחק שלי הוא לא רק בשביל לנצח במגרש החילוני. אני רוצה לשנות את המגרש".
"איך?"
"בזה שאני משחק שם".
(אורי אורבך ז"ל, מתוך התוכנית "פגישה לילית" עם קובי מידן, ערוץ 2, 1997)


אלו ימים סוערים. שנאת החינם מככבת במקום הראשון בחנויות ההורדות. אנדרואידים, אייפונים, דתיים, חילונים, יהודים וערבים – איש בל ייעדר. הסטטוסים והפוסטים והציוצים לא משאירים מקום לספק: כולנו אשמים.

ואז אני נזכרת באורי אורבך ז"ל ובסגנונו המיוחד, ולא יכולה שלא לתהות מה הוא היה חושב על שיח השנאה האלים שהשתלט על מדינת ישראל.

אך יותר מכך, אני מנסה להבין מה היה אומר אורי על תפקידה של הציונות הדתית לנוכח עומק השבר ואל מול גודל השעה.

זוהי שעת מבחן יוצאת דופן לציונות הדתית – שעומדת בפני הזדמנות פז לשנות סדרי עולם.
כן, לשנות סדרי עולם.

הכניסה של אורי אורבך למגרש הפוליטי לא הפכה אותו לפוליטיקאי. וזו מחמאה. אורי נשאר נאמן לתפיסת עולמו המגובשת, לדרך חיים צנועה ולמבט מפוכח על החיים, גם כאשר הם מתנהלים במסדרונות השלטון או באולפני הטלוויזיה.

אורי ניסה לשנות את המגרש – לא את השחקנים. כמה שהוא צדק. הביטו על החברה הישראלית, המורכבת, המשוסעת. הבעיה איננה בשחקנים, אלא במגרש. החלקים השונים שמרכיבים את הפסיפס הישראלי מתפרקים אל תוך עצמם. איש איש לשבטו ולצרכיו.

ראו את השיח הקשה שהחברה החרדית סופגת בשעתה הקשה, אבל אל תסיטו מבט מההתנהגות של רבים מהציבור ומהחיצים שהם משגרים בחזרה.

כאשר מאות שיחות טלפון של הורים חרדים החוששים לבריאות ילדיהם מגיעות למוקד המשטרה, התחינה זהה: "בבקשה, אני לא יכול להגיד כלום, אבל יש כאן הפרות של הנחיות הקורונה. בואו. תעשו משהו".

ומה תפקיד הציונות הדתית בימים הרי גורל אלו? האם הקווים האדומים שנחצו ונחצים במערכת היחסים שבין הציבור החרדי לחילוני אינם נוגעים גם בנו? האם אנחנו אקס טריטוריה?

כאשר ניסינו לזעוק ולבטל את גזירת הגירוש מגוף קטיף, הופתענו לגלות ש"העם לא איתנו", או כפי שנכתב לא אחת: "התנחלנו בשטחים אבל לא בלבבות".

האם הפקנו לקחים? ואם כן מה הם? וכמה מאיתנו מבינים את חשיבות היעד החדש אליו אנו מנווטים?
התשובות מורכבות. המציאות גם.

אבל דבר אחד ברור: השבר האיום שחשים רבים מהציבור החרדי ביחס למדינה, הוא גם הזדמנות שלא תחזור ליצור שפה חדשה ובסיס משותף לעתיד. אבל גובה הלהבות מפחיד את החולמים על שינוי. כולם מתכנסים במהירות תחת כנפי ההאשמות והטחת העלבונות ההדדיים.

רגע לפני שמערכת הבחירות גולשת שוב למדרונות המלוכלכים, יש לנו חלון הזדמנויות. המחלוקות הפנימיות בינינו אינן רלוונטיות כאשר מיליון מובטלים מחפשים פרנסה. גאוות היחידה של 'אנחנו הטובים ביותר' מסוכנת עד כאב, היום הדגל המגזרי משתלב לדגל אחד גדול המקפל בתוכו את כלל עם ישראל, כמובן ללא שום ויתור על ערכינו ודרך חיינו.

קירוב לבבות זה גם להזמין לארוחת שבת את השכן, אבל ההזדמנות לתת כתף למסעדן מתל אביב או מחולון שנמצא בחובות של מאות אלפי שקלים תקרב לבבות עשרות מונים.

מה ייקח איתו מהתקופה הזו ילד חרדי בן 10 שמביט במתרחש? מה המסר? מול מי נלחמים מנהיגיו ורבניו? לאיזה עתיד הם מובילים אותו? ואיזו משמעות יש בכלל לעובדה שמרבית החרדים נשמעים להנחיות ורוצים לשתף פעולה?

המגרש תמיד היה אחר, היהדות במהותה היא כלל ישראל וכל דרך אחרת סופה לכישלון. חברים, עם ישראל הוא משחק קבוצתי, לא טניס.

אני נחשפת לרגעים מדהימים – בעלי עסקים חילונים שרואים איך אנחנו דואגים ונכנסים איתם תחת האלונקה - ואומרים בעצמם שבכיף יסגרו בשבת את המסעדה וידאגו לכשרות.

מצד שני, אם נתנתק דווקא בתקופה הכי קשה שלהם – לא יספיקו כל מיזמי הזהות היהודית ודוכני התפילין – אנחנו נבחנים בתמיכה בשעת אמת.

אם אנו חפצי חיים ומבינים ששליחותנו היא כללית ולא שבטית, הרי שיכול נוכל לה, כפי שאמר כלב בן יפונה.

ימינה היא מפלגה של כלל ישראל, אנחנו לא מפנטזים ולא בעלי שיגעון גדלות, כוחנו יונק מתורתינו, חזון נביאינו וזכות אבותינו. ובדיוק את הערכים האלה ימינה מביאה איתה להנהגת המדינה. ימינה רואה ומרגישה גוף אחד, ולא איברים נפרדים. זו הציונות הדתית האמיתית.

האתגר הוא עצום, אבל זה לא אומר שניתן לטשטש אותו ולברוח בחזרה למחוזות המגזר וצרכיו.
היינו שם מספיק שנים.

ודווקא עכשיו, בעת הזו, עלינו להגיע למלכות ולהשפיע לטובת כלל עם ישראל.