אבינועם הרש
אבינועם הרש עצמי

הכול התחיל כשאחת מהמורות בחדר המורים שיתפה אותי לפני כמה שנים ואמרה לי שאמא אחת התקשרה אליה והתלוננה בפניה בעקבות סרטון מיוטיוב שאותה מורה הראתה לתלמידים שהילדה שלה נחשפה לתכנים מזעזעים והיא, האם, בכלל לא מוכנה שהילדה שלה תיחשף אליהם.

מסתבר שלפני שהסרטון התחיל רצה פרסומת על ילדות שנמצאות במקלט וקשה להם והם נזרקות לרחובות והאמא הזו מקפידה שהילדה שלה לא תיחשף למציאות כזו של ילדות שגורלם לא שפר עליהם ומה פתאום חושפים את הילדה שלה למציאות כזו?

המורה הזו שאלה את האמא האם לדעתה הילדה שלה לא אמורה לדעת בכיתה ו' שיש גם מציאות קשה בעולם ואיפה באמת עובר הגבול? אותה אמא אמרה למורה שפעם אחת הילדה שלה רצתה לקחת מאמא שלה כסף בשביל לתת לאחד מההומלסים שדפקו על החלון של המכונית שלהם והיא ציוותה עליה לא לפתוח לו בשום פנים את החלון כי בטח יש לו כל מיני מחלות.

חשבתי לעצמי שככה, אבל בדיוק ככה מגדלים ילדים לחיות בתוך אדישות, ונזרקתי שנתיים אחורה לערב ההוא (זהירות! תיאורים קשים!) בו אף אחד מדיירי הבניין ברחוב טשרניחובסקי השקט בירושלים לא יכל להישאר אדיש לריח המצחין שאפף את הבניין כולו. זה היה ריח של פגר של חיה. משהו חזק ומבחיל במיוחד. אחרי יום של חיפושים שלא העלו כלום החליט וועד הבית לקרוא במיוחד למנקה שיתחיל במבצע חיפושים למקור הריח הנורא:

הוא עבר קומה קומה, פתח דלתות, הסתכל בכל מיני חורים ועדיין כעבור יומיים לא מצא כלום. כשהגיע לקומה העליונה שם לב שהריח מתחזק. כשהתקרב לדלת של אחד מהדיירים המבוגרים של הבניין הריח היה כעת בשיאו: התברר שהוא יצא מדירה מספר 18.

כאשר חזרתי לבניין ראיתי רכב של מד"א חונה ליד הרכב של המשטרה ולידו רכב של מכבי האש ורכב של זק"א.

הגופה שלו שכבה ונרקבה כמה ימים מבלי שמישהו שם לב או היה לו איכפת. אני זוכר את ההלם והכאב על הפנים של שאר הדיירים בבניין: איזה סוף עגום ואומלל לבן אדם שתמיד היה עם חיוך והיה מקפיד במיוחד בלבושו. תמיד מטופח. מתנהג כג'נטלמן.

אם רק מישהו מאיתנו היה מתעניין בשלומו פעם ביום. אם רק מישהו היה מציץ לעברו. מכניס לו את העיתון. בודק שיש לו סימן חיים. אבל כלום. הבן אדם שכב מת בדירה שלו כמה ימים ורק הריח הוא זה שהסגיר את המצוקה שלו.

מאז קיבלנו על עצמנו להתעניין לפחות פעם ביום בשלומה של האלמנה המבוגרת שגרה לידינו באותה הקומה. לשאול אותה ולו פעם ביום מה שלומה?

לפתוח איתה בשיחה קצרה שתפיג לה קצת מהבדידות. שיהיה מישהו אחד בכל העולם הזה שישאל ויתעניין בה. שתרגיש שהיא אנושית. שהיא לא לגמרי שקופה.

חשבתי על המקרה הנורא הזה דווקא עכשיו בקורונה. בסגר. בבדידות. מנסה להבין איך האנשים הגלמודים האלו מסוגלים בכלל לחיות ללא מגע יד אדם... ללא שאילת שלום. ללא התעניינות מינימלית.

ולפעמים אותה התעניינות שלנו, היא זו שיכולה לעשות את ההבדל בין חיים למוות.

דווקא עכשיו נראה לי חשוב כל כך לזכור שלא רק הקורונה הורגת אלא גם האדישות. אדישות לאחר. לצרות שלו. לאתגרים ולמורכבויות שלו. אדישות לילדים שנמצאים בבידוד ואף אחד לא חושב בכלל לשאול אותם איך הם מרגישים או לתת להם תשומת לב קטנה.

כי בסוף, כמו שאומרים, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בהחלטות האם נעצור רגע ונסתכל על הפרסומת שקפצה לנו ביוטיוב או שנלחץ על דלג.

מכאן הכול מתחיל.