נושא גיוס החרדים הפך מזמן לבדיחה עצובה, ואפשר לסכם ולומר: לא יהיה שירות חרדים בכפיה. לא יהיה כי כוחם הפוליטי גדול מדי, ולא יהיה, כי כפיה תיתקל בסרבנות מוחלטת, בציפוף שורות בתוך החברה החרדית, ואף בהתנגדות אלימה.
איני מכיר ראש ממשלה פוטנציאלי בישראל שיהיה מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הפוליטי הזה ועוד במציאות שבה מחזורי הגיוס ממילא גדלים, וצה"ל עתיד להתמודד עם היקף כ"א חובה שהוא אינו זקוק לכולו כבר לקראת סוף העשור.
ובכל זאת, תחושת חוסר השוויון, חוסר הצדק, והפער העצום שבין שירות בחזית הלחימה לשירות באוהלה של תורה, מחייב טיפול – מחייב גיבוש מדיניות ממשלתית ברורה.
המדיניות הנדרשת חייבת להיות פשוטה ומעוררת אמון: שירות צבאי – אזרחי לתקופה שלא תהיה קצרה משנה, ועל-פי סדר עדיפות לאומי ברור: צבא, ארגוני חירום לאומיים (משטרה, שב"כ, כב"ה ועוד), ארגוני בריאות וסעד לאומיים, וארגוני חינוך לאומיים. באופן זה יוכלו לשרת נשים וגברים, יהודים וערבים, חילונים וחרדים – כולם.
התגמול על השירות (דמי הקיום השוטף), וההטבות בעבור השירות יהיו על-פי ערך השירות ועל פי משכו – שנה, שנה וחצי או שנתיים. כל שירות מעבר לשנתיים יתוגמל כשירות קבע. ברור ששירות קרבי יהיה לעולם השירות עם רמת התגמול הגבוהה ביותר, תוך כדי שירות ולאחריו.
מכיוון שצה"ל הוא הגורם המיומן ביותר בניהול מסות של כ"א, המעבר לשירות לכל יהיה על-בסיס מערך המיון והגיוס המשוכלל שנבנה באגף כוח אדם, עם תגבור מתאים והתאמות עליהן הצבא ישופה בתקציב נוסף. בכל דרכי השירות יינתנו הקלות ללימודים אקדמיים ולהכשרות מקצועיות יצרניות.
ישראל נמצאת בפתחו של עידן חדש בו האוכלוסייה ממשיכה לגדול בקצב מהיר יחסית (הגבוה ביותר בעולם המערבי), צורכי הצבא אינם גדלים (ואף קטנים בכל הקשור בעולם המילואים), והדרישה לשוויון הולכת ומתגברת (ובצדק גמור). שירות צבאי – אזרחי הוא המענה הנכון, הצודק והמתאים ביותר לישראל נוכח אתגרי העתיד.