הגיטריסט שהרים ידיים

מה גרם למוסיקאי אריק קלפטון להרים ידיים ולרדת על ברכיו? על אינדיווידואליזם וכניעה

הרב ליאור לביא , כ' בשבט תשפ"א

הגיטריסט שהרים ידיים-ערוץ 7
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

השם אריק קלפטון מוכר לכל מי שמבין מעט בגיטרה ובנגינה. המוסיקאי והגיטריסט הזה, נכנס במהלך שנות ה-30 לחייו למרכז גמילה כדי להתנקות מהתמכרותו לאלכוהול וסמים.

לאחר זמן מסוים בו שמר על "נקיות" מההתמכרות, ערב אחד עבר דרך פאב הומה אדם וכך תיאר את הסיטואציה באוטוביוגרפיה שלו: “הזיכרון הסלקטיבי שלי אמר לי שלעמוד לצד הבר בפאב בערב קיצי עם כוס ארוכה וגבוהה ולימונית זה גן עדן. בחרתי לא לזכור את הלילות שבהם ישבתי עם בקבוק וודקה, גרם של קוקאין ואקדח, וחשבתי על התאבדות”.

הוא הזמין לעצמו משקה, מהו שהוביל, בהתדרדרות הדרגתית, חזרה לאורח החיים הקודם שלו. ערב אחד, כשהמצב נהיה גרוע, הוא החל לעבוד על אחד משיריו העוסק בבקשת עזרה שמימית.

לאחר שנולד בנו החל שוב תהליך טיפול לגמילה מהתמכרותו, אך הרגיש כל הזמן שהוא מועד לחזור אל השתייה: “השתייה הייתה במחשבותיי כל הזמן”, כתב. אך אז עשה דבר לא צפוי ששינה את חייו; הוא ישב בחדרו לבדו בקליניקה כשלפתע כרע על ברכיו והתחנן לעזרה.

“לא היה לי שום מושג למי חשבתי שדיברתי, רק ידעתי שהגעתי לסוף החבל”. “לא נשאר לי כלום להילחם איתו. ואז זכרתי מה ששמעתי על כניעה, שזה משהו שחשבתי שלעולם לא אוכל לעשות, כי הגאווה שלי לא אפשרה זאת. עם זאת, ידעתי שלא אוכל לעשות זאת לבדי, אז ביקשתי עזרה, ירדתי על ברכיי ונכנעתי”.

מרגע זה, הוא מספר, לא עברה בראשו מחשבה לשתות שוב. גם כשחווה רגעים קשים מאוד בחייו (בנו הקטן נהרג בהיותו בן 4 וחצי).

מאז אותו אירוע הקפיד להמשיך לנהוג כך. כשנשאל: למה לכרוע ברך ולהתפלל? השיב בפשטות: “בגלל שזה עובד, פשוט כך". "כל ספק אפל נעלם מיד” (הקטעים מהאוטוביוגרפיה פורסמו במגזין "אפוק" גיליון 337).

סוד הכניעה

הסיפור המדהים הזה מהווה לכאורה סיכה בבלון התודעה האינדיווידואליסטית הרווחת בעולמנו. אנו נוטים להתייחס ולטפל במצבי שיעבוד והתמכרות כמו אלה שתוארו לעיל בדרכים שונות של "העצמה אישית".

עולם האימון האישי לסוגיו אומר את המסר הזה בדרכים שונות: 'אם רק תרצה תוכל להשתחרר מכל שיעבוד ולהגיע לכל הישג אליו אתה שואף'.

אלא שכאן, נראה שדווקא תודעת החירות והעוצמה היא שמכשילה את האדם ומובילה אותו פעם אחרי פעם אל פי פחת, ואילו דווקא הכריעה הכנועה על הברכיים היא שמחלצת את האדם מעצמו.

במאמר שעסק בגמילה מהתמכרויות ראיתי הגדרה קצרה וקולעת לכך: "הדבר הראשון הנדרש בדרך לחירות הוא הודאה בחולשה".

מדוע כדי להיחלץ מעצמנו עלינו לאבד את העוצמה הטמונה בנו ולהודות בחולשתנו? מהו סוד הכניעה?

התשובה לשאלות הללו, כך נדמה לי, קשורה במשמעות הכניעה. ביכולת להציב אל מול הציר האופקי האנושי ציר אנכי מקביל. לא במקרה פותחות עשרת הדיברות בפסוק: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב).

המילה 'אנוכי' כאילו מורידה אלינו מן השמים אנך, סולם המוצב ארצה, אל התודעה האנושית האנוכית ה'ישותית' ומסייע לה להיחלץ מעצמה. דווקא הכניעה, בלב פתוח ובידיים מורמות אל על, בפני אותו אנוכי אין-סופי הניצב עליה, משחררת את ה'אגו' המוגבל מבית העבדים האלילי, הסופי, בו הוא שרוי.

הקשר בין התגלות ה' וירידתו על הר סיני ("וַיֵּרֶד ה'..." יט, כ) לבין הסולם, האנך היורד מלמעלה למטה, איננה רק פרי דמיוני. כך ממש מלמדים חז"ל במדרש כשהם מתארים את חלום סולם יעקב: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי (-ערך גימטרי שווה - 130). מֻצָּב אַרְצָה (שמות יט, יז): וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם"(בראשית רבה סח, יב).

חכמים קושרים במדרש המופלא הזה את העובדה שהסולם מוצב ארצה לכך שישראל ניצבים במעמד הר סיני בתחתית ההר. כאן הסולם 'מוצב' וכאן "ויתיצבו (ישראל) בתחתית ההר". האמנם רק דמיון סמנטי-מילולי?

להתייצב בתחתית

חכמים נוגעים בדימוי הזה בשורש היכולת האנושית הסופית לעמוד בפני מקורה האין-סופי. המפתח לכך הוא ראשית כל להכיר במוגבלותנו וסופיותנו.

להכיר בכך שאנו כשלעצמנו, ללא אותו סולם-סיני הניצב עלינו היינו נותרים בתחתית ההר, ללא כל כוח ויכולת להיחלץ משם. דווקא אותה התייצבות כנועה, בשפלות ברך ובענווה, אל מול ריבון העולם, מרימה אותנו למעלה, עד לב השמים, ומוציאה אותנו מעבדות לחירות.

המחשבות הללו על כניעה ושחרור מלוות אותי לאורך כל התקופה המבלבלת והמתעתעת בה אנו נמצאים כבר כמעט שנה. בכל פעם נראה כאילו אנו סוף סוף שולטים במצב; 'הנה יש חיסון ואוטוטו, תיכף חוזרים לשגרה', והופ – מוטציה בריטית, הופה – מוטציה דרום-אפריקאית...

הטחת האשמות כלפי חוץ, האופנתית כל כך לימי הבחירות, מסיחה את הדעת לעניות דעתי, מאמת פשוטה שמהווה מפתח חשוב לגמילה מכל גורם משעבד וממכר; יש פה אירוע שמבקש מאיתנו קודם כל לכרוע ברך. כל אחת ואחד במקום בו הם עומדים כעת בחיים. הפניית אצבע מאשימה כלפי כל מי שאשם במצב, היא עדות לכך שהאדם טרם נכנע באמת.

המפתח לעליה בסולם הוא, בראש ובראשונה, התייצבות בענווה בתחתית ההר. דווקא משם נוכל, בע"ה בקרוב, לטפס ולעלות למציאות תודעתית וחברתית חדשה.