פרופ' אבישי אליס, יו"ר האיגוד לרפואה פנימית, זועק בערוץ 7 את זעקת החולים והרופאים במחלקות שאינן מטפלות בנפגעי הקורונה.
"צריך להסתכל על המצב כמו מלחמת יום הכיפורים של מערכת הרפואה הציבורית. הקורונה מוכיחה לנו שוב ושוב את העובדה שלמדינת ישראל יש מצד אחד מערכת בריאות מפותחת, אבל מצד שני היא מורעבת והמקומות שנותנים להם את העומק האסטרטגי לפעול בעת חירום מאוד מדוללים", אומר פרופ' אליס.
לדבריו, משבר הקורונה מעיד על המציאות שהוא מתאר. "זה מה שקורה במשבר הקורונה: הכוח שעומד בחזית הטיפול בחולי הקורונה הן המחלקות הפנימיות, 111 במספר, ש-50% מהן הוסבו על צוותיהן לטיפול בחולים בקורונה ואנחנו שומעים השכם והערב על העומסים במחלקות הללו ועל הקשיים שקשה לתאר אותם. המחצית השנייה נותרה לטפל בשאר החולים. הקורונה לא השביתה את התחלואה במדינת ישראל. יש חולי לב, חולים במחלות זיהומיות, חולים אונקולוגיים ואחרים שגם בהם צריך לטפל. העומס הזה הוא בהחלט בעייתי".
כמנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי בילינסון פרופ' אלילס מרגיש את הדברים בכל רגע. "המספרים מדברים בעד עצמם. עם אתה יוצא לקרב עם 50% מהכוח שלך ברור שהנטל על כל אחד ואחד יהיה גדול יותר. במחלקה שלי לדוגמה מספר החולים גדל ועבר מזמן את מאה אחוזי התפוסה במחלוקת הפנימיות הרגילות. קצב הקבלות הוא מרקיע שחקים שאיננו זוכרים כמותו. לעתים למעלה ממחצית מהמחלקה מתחלפת בכל יממה. ברור שיש כאן עומס, שתשומת הלב קטנה יותר ושאנחנו משחררים לא פעם חולים שלא השלימו את תהליך ההחלמה או תהליך הבירור שאנחנו רוצים שיעברו".
גם המטופלים ערים למצב הבעייתי. "אנחנו שומעים את זה גם מצד החולים ומצד המשפחות. לצד כל מה שתיארתי יש גם פחד של הידבקות בקורונה. אחרי כמה ימים אתה עלול לגלות בסריקות מישהו שחיובי לקורונה ואז גם כל שכניו לחדר צריכים להיכנס לבידוד או שחלילה חלו בעצמם. הכל בגלל העומסים. הכל מתערבב כאן יחד – התחלואה, הרצון לקבל טיפול, עוגמת הנפש שלפעמים אנחנו לא מצליחים לתת את הטיפול האופטימלי – ולצידם הפחד שמישהו יידבק".
איך אפשר לשנות את המצב הזה? "כרגע יהיה מאוד קשה לשנות. אתה לא בונה מחלקות בלילה אחד ולא מביא מהירח רופאים, אחיות וכוחות עזר. כרגע מנסים מצד אחד לתמוך בכל המאמצים הקיימים להורדת תחלואת הקורונה כדי לשחרר צוותים למחלקות הרגילות, אבל אתה בעיקר מתחיל לבנות את המחשבה לגבי היום שאחרי".
"השאלה היא מה אנחנו לומדים מכל מה שעברנו בשנה האחרונה ולצערי התשובה היא שאנחנו לא לומדים הרבה ומסיקים את המסקנות הנדרשות. העורף של המחלקות הפנימיות נותר חשוף, ללא תוכנית לתגבור שלו וזו עיקר הבעיה".
"הזעקה שלנו היא בכך שהמערכת צריכה לחשוב ולתכנן מה קורה ביום שאחרי. אנחנו במהלך הטיפול בחולי הקורונה קיבלנו בממוצע שני תקנים לעוד שני רופאים לכל מחלקה פנימית. רוצים לקחת לנו אותם בחזרה כי נגמרה ההקצאה. מה ההיגיון הזה? למה לא להשאיר אותם ולהתחיל לחזק ולעשות את מה שהתבקש עוד לפני הקורונה? זה מעיד שאף אחד לא חושב על היום שאחרי ובונה את הכוח למאבק הבא", מסכם פרופ' אליס.