יום המשפחה יחול אומנם בעוד שבוע בדיוק, אבל בימי קורונה כל יום הוא יום המשפחה, אז אני מרשה לעצמי להקדים במעט את החגיגה.
אם ילדיי הגדולים היו קוראים את השורה שכתבתי למעלה, הם היו מניפים מולי את העיתון בחשד ואומרים: אמא, מישהו גנב לך את הזהות. לא את כתבת את המילים האלה. ממתי ל' בשבט הוא יום המשפחה? לא ככה חינכת אותנו.
זה נכון. לא ככה חינכתי אותם. כשהם היו קטנים וניסו לדבר בבית על המושג המהונדס יום המשפחה, הם היו צריכים להסתתר מאחורי מטרייה פתוחה לרווחה. קיתונות של מילים הומטרו על ראשם תוך מתן הסברים ודוגמאות על חשיבות יום האם. איך בכלל מישהו העז לשנות את הייעוד של היום האחד והיחיד הזה, שבו אמא זוכה לשיר, לפרח מעוך מהגן ובעיקר להכרת תודה? הכי הטריף אותי שהגננות והמחנכות שיתפו פעולה עם הקונספירציה הזאת.
הילדים היו נסוגים אט אט לכיוון החדר, מסתירים את היצירה שהכינו, דיוקן של המשפחה, מאחורי הגב. הם ידעו שמקסימום עד אחרי ארוחת הצהריים זה יעבור לי והם יוכלו להציג את פאר היצירה בגאווה ולזכות בנשיקה. אבל כאמא שבחרה בכוונה תחילה לא לפתח קריירה תובענית כל עוד הילדים קטנים, להקפיד להוציא אותם מהגן לפני הצהרון ולבלות איתם אחר הצהריים, זה היה לי חשוב.
הג'אגלינג הופך לאומנות
במהלך השנים התחלתי להתלבט. מוסד המשפחה חטף הרבה אש. היו שהכריזו שהמשפחה היא מוסד דכאני לנשים, ומרב מיכאלי, שעומדת היום בראשות מפלגת העבודה, אמרה שהמשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח לילדים, ובכלל המחויבות התחילה להיראות כעניין מיותר ומפריע בחיים. כשראיתי משפחות מתפרקות התחלתי לפזול לעבר המושג הזה, יום המשפחה, מגלגלת אותו על הלשון ומשלימה עם חשיבותו.
אבל השנה, שנת הקורונה הבלתי נגמרת, חזרתי לכינוי הישן והטוב. השנה ל' בשבט יהיה בשבילי יום האם. לגמרי. מחקרים וסקרים שנערכו בחודשים האחרונים מגלים שלא מדובר רק במקרים פרטיים או בתחושת בטן. יותר נשים הוצאו לחל"ת או פוטרו, יותר נשים חשבו או חושבות להתפטר בגלל הלחץ הבלתי אפשרי של שילוב בית-עבודה. הג'אגלינג שהן עושות בימי שגרה הפך השנה לדרגת אומנות.
בחלק מהבתים גברים ונשים החלו לעבוד בבית. אבל סקרים הראו שבעוד שני המינים נלחצים מהצורך לעבוד תוך כדי החלפת חיתולים, הפרדת מריבות והכנת הארוחה הבאה כשהכלים של הקודמת עוד ממלאים את הכיור, לרוב נשים הן שלקחו על עצמן את המטלות האלה, כשהן לא נוטשות לרגע את המחויבות לעבודה. לפעמים מדובר במורה שצריכה ללהטט הכנה לבגרות תוך כדי מנוסה מהילד הקטן שמתעקש לשבת לה על הברכיים בשיעור. לפעמים מדובר במתכנתת שצריכה להתרכז בשורות הקוד כשהילדה צועקת שהחביתה שהחליטה להכין בעצמה נשרפת. לפעמים זו אמא חיונית, שעובדת מחוץ לבית, והסלולרי שלה קורס תחת הודעות מהמורים של הילדים ומהילדים עצמם. כשהן מגיעות בסוף יום מתיש לבית מבולגן הן ממששות את הדופק של הילדים, בודקות מי זקוק לעזרה לימודית ומי קורס נפשית.
"אני לא יודעת איפה הילדים נגמרים ואיפה אני מתחילה", אמרה לי חברה אחת לפני כמה ימים. חברה אחרת סיפרה על מחנק, למרות שהיא לא התגלתה כחיובית לקורונה. חברה אחרת פשוט הפחיתה עבודה כי הרגישה שהיא מאבדת את הסבלנות לילדים, שזקוקים בימים האלה לגלונים של תשומת לב.
אז בל' בשבט השנה אני מתכוונת להצדיע לכל האימהות וגם לי. לא בחרנו בזה, אבל זאת המציאות, ונשים־אימהות רבות נושכות שפתיים וממשיכות הלאה. את ראויה להערכה על הילד שאת מדרבנת להיכנס לזום, לוחשת מילים טובות, מעודדת. את ראויה להערכה על כך שילדת כיתה א' שלך מצליחה ללמוד לקרוא בעזרת שיעורי אמא פרטיים. את מוזמנת להצדיע לעצמך על הילד בן הארבע שאת שוב יושבת איתו על השטיח, תוהה לעצמך מאיפה הסבלנות. אני ממליצה באופן אישי לפרגן ולסלוח גם על אובדן סבלנות ועל בית לא מסודר ועל זמן מחשב מנופח מדי. להעריך את הנשימה העמוקה שאימהות לוקחות מדי בוקר כשהן קמות מהמיטה לעוד יום של שילוב בלתי אפשרי שכבר הפך לשגרה. אז לכבוד האימהות שכל שנה הן סופר־וומניות אבל השנה הן בעלות כוחות־על, אני מציעה לצאת יחד למרפסות ולמחוא להן כפיים. יודעים מה? אפשר גם במסגרת ארוחת הערב המשותפת. עם הילדים.
לגדל ילדים גם בשגרה
ארגוני הנשים מודאגים מכך שהעומס נופל על הנשים. אבל אני רוצה להציע ראייה אחרת, מעריכה. להבין שיש כאן משהו מולד, אינטואיטיבי, שבו האם לוקחת את הדאגה והאחריות על עצמה. זה קשה, אבל גם מבורך. לא צריך להילחם בזה, צריך לחבק את זה ולתת לתכונת הנפש הזאת מקום, גם כשיום אחד השגרה תשוב לכאן.
השאלה היא רק איך זה יקרה. מצד אחד, השוק לא יוותר על כוח העבודה הנשי, המצוין, המתמיד, זה שלא נוטה לפזול לצדדים כדי לטפס במהירות לעבודה טובה יותר. העובדות עצמן גם הן ירצו לתרום ולהיתרם ממקום עבודה מעריך ומקדם. מצד שני, יהיה צורך לתת מענה למקום האימהי שבזמני שגרה נרמס תחת דרישות השוק. האם עולם העבודה יידע להתאים את עצמו טוב יותר לשילוב של בית ועבודה, האם יידע לפרגן לעבודה בחלקיות משרה, האם יהיה סובלני כלפי הורים, נשים וגברים, שירצו להתמקד גם במשפחה ולא רק בעבודה? האם מישהו יזכור כמה היינו משמעותיים לילדים בתקופה הקשה הזאת, ויבין שגם בשגרה חשוב והכרחי שאימהות ואבות יגדלו את הילדים שלהם?
והערונת לסיום: גברים יקרים, אני רואה גם אתכם. אתם חלק משמעותי בסיפור. אתם אכפתיים, מעורבים, משתדלים, נותנים יד. אבל עם כל הכבוד, ברוב המקרים, האישה נותנת את הנשמה.
לתגובות: ofralax@gmail.co