בין אחדות אינטרסנטית ואחדות מהותית

מה בין אחדות מצרים הרודפים אחרי ישראל ובין אחדותם של עם ישראל למרגלות הר סיני? הרב זעפרני בטור על ענייני השעה.

הרב שמואל זעפרני , כ"א בשבט תשפ"א

בין אחדות אינטרסנטית ואחדות מהותית-ערוץ 7
הרב שמואל זעפרני
צילום: אבי יאיר

בפרשת בשלח, אותה קראנו בשבת האחרונה, מסופר על המצרים הרודפים אחר בני ישראל היוצאים ממצרים. במהלך המרדף נאמר: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם".

לשאלה מדוע נאמר בפסוק "נוסע" בלשון יחיד, ולא "נוסעים" בלשון רבים, התייחס רש"י כשהוא מצטט את המכילתא: "בלב אחד כאיש אחד". לפי המכילתא, השימוש בלשון יחיד מביע את האחדות שאפיינה את המצרים באותה העת. הדהירה אחרי בני ישראל נעשתה במלוא המוטיבציה וללא מחלוקת.

בפרשה השבוע, פרשת יתרו, מסופר כי ערב מתן תורה חנו ישראל ברפידים, וגם שם משתמשת התורה בלשון יחיד כדי לתאר את חנייתם של בני ישראל: "ויחן שם ישראל נגד ההר". וכמו בפרשת בשלח ביחס למצרים הרודפים אחר בני ישראל, כך בפרשת יתרו עומד רש"י בשם המכילתא על השימוש בלשון יחיד, ואומר: "כאיש אחד בלב אחד".

מטבע הלשון שבו השתמשו חז"ל בשני המקומות דומה מאוד, אך יש לעמוד על ההיפוך בסדר הדברים. בעוד שהמצרים שבפרשתנו רדפו "בלב אחד כאיש אחד", ישראל שבפרשה הבאה חנו "כאיש אחד בלב אחד". נראה שמשמעות רבה נודעת לסדר הדברים השונה, ולמעשה שני סוגי אחדות לפנינו. הלב האחד מציין את הדבקות במטרה המשותפת, את הרעיון שלשמו ומכוחו פועלים. לכן, הסדר הראוי הוא לכאורה זה האמור במצרים: "בלב אחד כאיש אחד", שכן האחדות במטרה ובכוונה, אחדות הלב, היא זו שגורמת לכלל האנשים להתאחד ולהיות ל"איש אחד".

אולם לא כן היא האחדות המאפיינת את עם ישראל. אחדות זו מיוחדת היא בהקדימה את ה"איש" ל"לב". בשונה מהאחדות המוכרת, שאינה ערך לעצמה אלא התלכדות סביב לב אחד, האחדות הישראלית הינה בעלת ערך עצמי. אין היא מקבלת את משמעותה מהרעיון המשותף אלא היא עניין בפני עצמו. וכמאמר בעל ההגדה של פסח: "אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". בעל ההגדה מלמדנו יסוד מדהים, המגלה את עוצמת האחדות של בני ישראל ומהותה המיוחדת. בעמידה לפני הר סיני הפכנו להיות "איש אחד", אף ללא קשר הכרחי לתורה שהיא הרעיון והלב שסביבו אנו מתאגדים.

האחדות המצרית היא למעשה אחדות סביב אינטרס; היא בעלת ערך של אמצעי בלבד. בעוד שהאחדות הישראלית היא בעלת ערך עצמי, ולמעשה רק מכוחה יונק הלב את משמעותו. האחדות העצמית של עם ישראל באה לידי ביטוי באופן מיוחד במדרש הבא: "וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהן. שנאמר: 'חבור עצבים אפרים הנח לו', אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן? 'חלק לבם עתה יאשמו'".

הדברים מעוררים תמיהה רבתי במבט ראשון. מה הערך הגדול של אחדות בשעה שעובדים עבודה זרה? הרי עבודה זרה היא האנטי-תזה לתורה! אלא, שכדברינו, יש להבין שהאחדות אינה ערך משני המקבל את משמעותו מן היותו נשען על הערך שאותו הוא משרת, אלא הוא הוא הערך הנפלא והמיוחד. גם אם האחדות נסובה סביב הערך השפל ביותר -עבודה זרה- עדיין היא עומדת בטהרתה, כי עניין היא בפני עצמה.

האחדות הישראלית העצמית יונקת את מהותה מהקב"ה שהוא אחד. וכדבריו המפורסמים של האדמו"ר הזקן בספר התניא: "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים... כי יסוד ושורש כל התורה הוא... למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות, דקוב"ה לא שריא באתר פגים, וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".

לעשיה הציונית ישנה הצלחה רבה בכל התחומים, ולצערי הצלחה משמעותית בתחום הפוליטי לא באה לידי מימוש . היא תבוא לידי מימוש רק כאשר היא תהיה מבוצרת ומאוחדת יותר. הגיע הזמן להתעלות ולאחד את כל הציונות הדתית ברשימה אחת לכנסת. אנחנו צריכים להתגאות בכך שבתוך המחנה הציוני-דתי רב המאחד על המפריד, אין מי מחברינו לדרך שאינו שותף לעיקרון הבסיסי של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

הרב שמואל זעפרני הוא ראש ישיבת ההסדר המאירי