לא היה כלי תקשורת אחד שלא נדרש בתחילת השבוע להלם, זעזוע וגינוי חריף בעקבות מסע הלווית זקן ראשי הישיבות.
עיתונאים, פוליטיקאים ומלחכי פינכה התחרו מי יגיב במילים מתפלספות ומתפלצות יותר למראה קהל המלווים. מומחים מטעם עצמם גינו את התופעה בשצף קצף, מקוששי קולות צווחו ככרוכיה לנוכח מה שכינו אוזלת ידן של הרשויות אוכפות החוק, מגלגלי עיניים הצביעו על האשמים, הדביקו להם כינויי גנאי וקראו לעשות שפטים בציבור העושה כביכול דין לעצמו.
הדוברים נחלקו ביניהם האם להטיל כתר על הערים הסובלות מאוכלוסיה חרדית צפופה או לנתק מהיהדות החרדית על כל אגפיה וגווניה כל תקציב וכל לגיטימציה.
הנימוק שבפיהם היה אחד ויחיד: לא יתכן שבשעה שהמון העם מתגונן מפני נגיף הרסני וקטלני, הציבור החרדי יצא בהמוניו לחלוק כבוד אחרון לאחד מגדוליו, מבלי להתחשב בסגר ובתקנותיו החמורות.
אתמול בשעות הערב שוב נערכה הלוויה גדולה. עשרות אלפים נטלו בה חלק.
לא מעטים מהם לא היססו להתעמת עם קומץ השוטרים שניסה איכשהו להשליט סדר בשוליה. משום מה, הבוקר לא יכוסו שערי העיתונים בתצלומי ענק של ההמון המקיף את הארון, כשבכל שורותיו הצפופות לא נצפית ולו מסיכת פנים אחת.
השקט שהחל להשתרר אמש, מיד כשהמראות הגיעו למערכות העיתונים ימשיך לתת את אותותיו גם היום. איש לא יגנה. איש לא יקרא להוציאם אל מחוץ לחוק. איש לא יקרא לחקור ולהסיק מסקנות מתבקשות.
זה קורה לא משום שמישהו בתקשורת ובקרב הפוליטיקאים מקוששי הקולות החליטו לחזור בתשובה ולהפסיק לספסר בשנאת אחים. זה קורה משום שההלוויה המונית שנערכה אמש לא היתה בירושלים וגם לא בבני ברק אלא בטמרה. ענין של גיאוגרפיה.
כל קשר בין השתיקה הרועמת לבין העובדה בהלוויה בטמרה נטלו חלק אלפי ערבים – מקרי לחלוטין ועל דעת הקורא בלבד.