יהודה גרובייס
יהודה גרובייסצילום: שלומי יוסף

יהודה גרובייס יוצא עם הצלם שלנו, שלומי יוסף, לצילומים ברחוב הבני־ברקי. הם נתקלים בפנים חשדניות, חמוצות. בימים אלה צלמים אינם רצויים בעיר הזאת. אבל אז, כשעובר האורח מבין שמדובר ביהודה גרובייס, הפנים מתרככות והדרך נפתחת. על הדרך גרובייס נשאל "לאן נעלמת?" ו"מתי אתה חוזר?", ובעיקר "גדלנו עליך". חיי מדף של ידוענים הם קצרים יחסית, אבל אצל גרובייס הם מחזיקים כבר שני עשורים. בשבע השנים האחרונות הוא אומנם אינו יוצר סרטים למגזר שלו, אבל אפילו ההפסקה הזאת לא מחקה אותו מהזיכרון ברחוב החרדי.

גרובייס הפסיק כי העסק כבר לא היה כלכלי, אבל היצירה המשיכה לדגדג לו באצבעות. תקופת הקורונה, עם כל מה שהביאה איתה, גרמה לו לקבל את ההחלטה הסופית. הוא חוזר ליצור, וכבר שוקד על הפקת שני סרטים עלילתיים. בימים אלו הוא נמצא בעיצומו של קמפיין הדסטארט למימונם.

"הקורונה פינתה לי הרבה מאוד זמן", הוא מספר. "למרות שעבדתי כמו משוגע, בכל זאת אין פגישות ואין נסיעות. בזמן שנשאר לי לעצמי הרגשתי עוד יותר את הצורך ליצור". והיו עוד שני גורמים מדרבנים: "האון־ליין נכנס לבתי הציבור החרדי במספרים מטורפים. הגיעו אליי אנשים וביקשו להעלות סרטים שלי בתשלום בכל מיני אתרים, גם בעברית וגם באנגלית. הסרטים האלה קיבלו צפיות רבות וכל הזמן שאלו אותי למה אין סרטים חדשים".

אבל פרט לכל זה, גרובייס מרגיש שהוא עושה כאן משהו מיוחד, שיש לו השפעה רבה על הדור הבא. כשאנשים מספרים לו שהם גדלו על הסרטים שלו, הוא מתרגש. בפעם הראשונה ששמע מבחור מוכשר, שהיום הוא צלם, שחיידק היצירה דבק בו כשצפה בסרטיו, הוא ממש בכה. "אני יושב פה ספון בחדר שלי ופתאום אני שומע את משק כנפי הפרפר, שילד בן שמונה יושב בצרפת וצופה בסרט שלי 'יש דין ויש דיין' ואומר: זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. הוא לקח מצלמה של ילדים ושחזר את הסרט עם אחיו. הוא לא היחיד. יש היום כמה בכירים בתעשיית התקשורת החרדית שהתחילו ככה. זה מרגש אותי עד שאין לי מילים". הילד ההוא יהיה הצלם בסרט הבא של גרובייס, והנה הוא סגר מעגל.

יהודה של לפני 20 שנה היה שמח בזה, או היה חושב שרוב בחורי הישיבה צריכים לשבת וללמוד ולא לעסוק בקולנוע?

"לא תוציאי ממני נאום ציונות על העניין הזה. אבל אם אני עוסק במקצוע והבת שלי איתי, וגם הבן היותר צעיר, בן ה־17, הוא כבר כוכב אמיתי בתחומו ורשמתי אותו לאוניברסיטה הפתוחה כדי שיתמקצע, אז את יכולה להבין איפה אני עומד. אני לגמרי גאה בעבודתי".

כתב מינוי מהרבנית

גרובייס (46) הוא בני־ברקי מינקות ועד היום. הוא גדל במשפחה "הכי מיינסטרימית בגור" ועשה את כל המסלול של החסידות, כולל נישואים ולימודים בכולל למשך שלושה חודשים. אחר כך יצא לעבודה. הוא התחיל במפעל מצות ואחר כך עבר לתחום הביטוח, שם התגלה כמטאור. בגיל 22 הסוכנות שניהל נמנתה על עשר סוכנויות הביטוח הגדולות בישראל. תחתיו היו 50 עובדים. הוא הגיע במהירות לפסגה עסקית וכלכלית, אבל משהו שם לא היה שלם. "הרגשתי שאני לא נמצא במקום שלי. תיעבתי את החיים שלי". גרובייס לא התייאש, ובמקביל לעבודה בביטוח ניסה לפנות לתחומים שיש בהם יצירה. הוא פתח משרד פרסום ואחר כך רכש חברת מגזינים לציבור החרדי, אבל גילה שהיקף היצירתיות במקומות האלה נמוך ביחס לעיסוק באדמיניסטרציה. "כל הזמן ניסיתי, עד שיום אחד ממש במקרה נחשפתי לסרט דתי שכתבה וביימה ציפי רוזנבלום, בוגרת 'מעלה'. קראו לו 'נחום איש גמזו והתיבה המופלאה'. זה היה סרט מדהים של 23 דקות. את מכירה את זה שיש לך הארה? צפיתי בזה ואמרתי לעצמי: זה מה שאני רוצה לעשות!".

הוא שכר מצלמת וידאו וקיבל עליה הסברים מינימליים. במקביל ביקש ממפיק סרטה של רוזנבלום את חומרי הגלם. הוא למד את הסרט היטב. "זה בעצם היה השיעור הראשון שלי בקולנוע". עם ידע מינימלי וטעויות שהוא מכנה "מביכות" הוא יצא לצלם את סרטו הראשון. ככה הוא למד, דרך עדשת המצלמה ותוך כדי תנועה. את הסרט ההוא, אגב, גרובייס העלים מהמדפים.

הסרט ההוא נעלם, אבל גרובייס רק התחיל. הסרט הראשון שלו לציבור הרחב יצא בחנוכה תשנ"ט. גלאט מרקט, רשת סופרמרקטים לציבור החרדי, לקחה חסות על הסרט והתכוונה למכור אותו במבצע לאורך ימי החנוכה. "שאלתי את הבעלים 'כמה סרטים אתה רוצה?'. הוא אמר 'תביא חמש מאות או אלף'. אמרתי לו 'קח אלפיים'. זה היה אמור להספיק לכל ימי החנוכה, אבל הכול נמכר ביום אחד. הסרט הפך לשיחת היום במגזר.

"נכנסנו לתוך ואקום, חלל ענק וריק. אחי, אני והחברים שלנו שיחקנו בסרט, אחותי תפרה תלבושות ודוד שלי סידר לנו לצלם בקריית ארבע בכל מיני חורים. הכי סרט של בני נוער. אבל היה כזה צימאון מטורף, שבאותו רגע הנחתי את הביטוח בצד והתחלתי ליצור סרטים".

גרובייס התחיל לרוץ. הוא עבד בקצב של סרט לחודש ותוך שנתיים הוציא 22 סרטים. מדובר בסרטים עלילתיים באורך מלא שכוונו לבני נוער, לנשים וגם פרקים לגיל הרך. "זה לעבוד עשרים שעות ביממה, זה מטורף. אתה כותב שלושה סרטים, מצלם שני סרטים במקביל, ואתה הופך לבית חרושת לייצור סרטים. במקביל יש כל הזמן כתבות בעיתונים, צריך ליידע את התקשורת על כל סרט חדש". גרובייס בעצם רכב על גל הכניסה של המחשבים הביתיים למשפחות החרדיות, מה שהביא בכנפיו גם טרנד של השאלת סרטים הוליוודיים מצונזרים.

קצת אחרי שהוא ואחיו אברהם החלו ליצור את הסרטים שלהם (במשך שנים הם נקראו 'האחים גרובייס'), התקשרה אליהם רבנית ידועת שם וביקשה שיגיעו אליה לשיחה. "הרבנית אמרה: היה לי חשוב להגיד לכם משהו. כילדה, גדלתי על פינוקיו ושלגייה וגוליבר. אף אחד לא יצא נגד זה, ובכל זאת אין היום באף בית חרדי את הספרים האלה. איך זה? ואז היא קמה ואמרה לנו: בואו". הרבנית הכניסה אותם לחדר ילדים שהייתה בו ספרייה גדושה מהרצפה ועד התקרה בספרי ילדים חרדיים. "היא אומרת לי: מי שחושב שהוא יכול לחסום את הסרטים מהוליווד, הוא לא איתנו. אני מחנכת בסמינר ואני רואה את הבנות מחליפות דיסקים בהפסקות. כולי תקווה שאתה תביא את זה, היא אמרה והצביעה על הספרייה הענקית ההיא, אתה תוציא את הסרטים האלה".

זה בעצם היה כתב המינוי שלך.

"נכון".

בסביבתו הקרובה גרובייס זכה לתמיכה, אבל היו גם כאלה שבחרו להילחם בו ובסרטיו. "הציבור החרדי היה במגננה מטורפת בנושא המחשבים והסרטים, ואז יצאו קבוצות של אנשים שלקחו על עצמם כדרך חיים להילחם בזה. הפגנות ליד חנויות שמוכרות את הסרטים שלי, פשקווילים על בסיס קבוע. כל שבוע היו יוצאים פשקווילים נגד סכנת המחשבים והסרטים, ותמיד 'גרובייס' היה בראש הכותרות". אבל הוא לא לקח את הפשקווילים ללב. להפך, מבחינתו הם היו פרסומות טובה לסרטיו החדשים.

אם אתה הרשע של הפשקווילים, יש להניח שקשה לצאת לרחוב וללכת למכולת ולדואר.

"היה לי קשה ללכת למכולת ולדואר ובכלל ברחוב לא בגלל הפשקווילים, אלא מפני שהייתי מפורסם. בסרטים רבים שלי אני משחק את התפקיד הראשי. קיבלתי כזה חיבוק ואהבה מהקהל, שהדבר היחיד שהדאיג את אשתי היה שאני אצא מסודר מהבית".

"למה כתוב פה נחמה?"

גרובייס עבד תחת שתי ועדות כשרות, אחת פדגוגית והשנייה ועדת צניעות. "ממנה אכלתי מרורים. כל סרט, ברמת ההגדרה, היה חייב להביא איתו איסור חדש. יום אחד אנחנו יושבים על סרט ואין שם שום דבר שאפשר להעיר עליו. כשמגיעות הכתוביות של הסוף, המשגיח זז על הכיסא בחוסר נוחות. אני שואל אותו מה קרה, הוא אומר: כתוב פה נחמה גרובייס. אמרתי: נכון, זו אחותי, היא תפרה את התלבושות. מה הבעיה? הוא אמר: זו הוראה שלי, אתה צריך להיות כשר כמו 'המודיע'. אמרתי לו סבבה. הרמתי את עיתון 'המודיע' שהיה על השולחן. בכותרת הראשית נכתב שמה של מדלן אולברייט, אז מזכירת המדינה האמריקנית. ברשימת המאורסים היו חתן וכלה בשמם המלא. בצד השני של העמוד היו מודעות אבל ובאותו יום נפטרה רבנית ששמה היה כתוב בכתב ענקי. אמרתי לו: אתה רואה, ב'המודיע' יש שמות של נשים. ואז הוא עונה לי: 'אותי מינו, והשאלה איז א־טרייף ולכן אסור'". גרובייס מסביר: "הקב"ה מינה אותו, זו השליחות, ומה שעולה לו בראש הוא הקובע. כמו שבענייני כשרות הבשר אם עולה שאלה הבשר כבר לא חלק, כך גם בסרט. אם עלתה במוחו שאלה, הסרט לא יכול להיות גלאט כשר".

גרובייס בלע את רוקו וכבש את כעסו לא מעט פעמים, אבל אז הגיע היום שבו החליט לסיים עם ההכשרים ולהתחיל ליצור סרטים מז'אנר חדש. "נפרדתי מאחי כשהוא קיבל את תפקיד העורך הכלכלי של 'המודיע'. הוא היה זה שהשאיר אותי בשטיבל ובקהילה, וכשהוא עזב הרגשתי שזה הזמן לפרוש כנפיים. יצאתי לסרט אקשן חרדי ראשון". גרובייס ידע שהוא הולך להתחכך בגבולות המגזר, "להיכנס לשכונה חדשה שלא היינו בה". הוא נצמד באדיקות קנאית לכללי הצניעות, כדי שלא תהיה שום אפשרות בעולם שהוא לא יעבור מסך במגזר החרדי.

"הסרט מגיע למשגיח כשרות, שיושב בכיסא ומריץ אותו קדימה ואחורה. אני אומר לו 'מה?', הוא אומר לי: אני לא יכול להכשיר לך את הסרט הזה. אני אומר לו: תגיד לי מה ואני אתקן. הוא אומר: לא, מה שלא טוב זה הסרט". גרובייס נשבר. "שמתי על הסרט הזה חצי מיליון שקל מכספי, את כל חסכונותיי, נשארתי חייב להמון אנשים, והבנאדם אומר תזרוק חצי מיליון שקל כי לא נראה לי?".

גרובייס הודיע למשגיח שהוא מוותר על ההכשר. "הוא אמר לי: אם אתה מוציא את הסרט בכל זאת, אני זורק את הילדים שלך ממוסדות הלימוד. באותו רגע קמתי ואמרתי: היחסים שלנו הסתיימו ואתה לא צריך לזרוק את הילדים, כי אני מוציא אותם בעצמי מחר בבוקר. הוספתי שאפילו במאפיה לא משתמשים בנשים וילדים כדי לאיים". בסופו של דבר הסרט יצא לאור בלי הכשר, והילדים נשארו במוסדות הלימוד עד גיל התיכון. אחר כך עברו לחב"ד.

יהודה גרובייס וביתו דיני
יהודה גרובייס וביתו דיניצילום: שלומי יוסף

מרהב־מאיר ועד קטורזה

גרובייס יצר יותר ממאה (!) סרטי נוער וילדים, סרטי נשים ו־140 פרקים לגיל הרך, אבל אז הפסיק. הצריבות, ההעתקות וההורדות, וגם העובדה שכונן ה־CD הלך ונעלם מהמחשבים החדשים, גרמו לו לפרוש. אל תטעו בו, הוא לא נח. הוא העביר קורסים בתחום הקולנוע לנשים וגברים, החל להפיק סרטים לאנשים פרטיים ולחסידויות, הפיק מהדורות חדשות באתרים חרדיים שונים וגם אירח פאנלים שבהם חולל מהפכה קטנה: הוא הביא לאולפן נשים. "רות קלדרון הייתה האישה הראשונה שהתארחה במהדורה כזאת".

בעבר אמרת שהעובדה שאין נשים בסרטים שלך פוגעת באמינות שלהם. נראה שאתה לא שלם עם העניין של סרטים בלי נשים.

"נכון, אני לא שלם עם זה. סרטים בנויים על מערכות יחסים, ואצלי צריך לעקוף את זה. אבל כשאני עושה עכשיו סרט קאמבק, אני חייב לרכוש את אמונו של הקהל. גם בסרט החדש לא יהיו נשים. אני בא לתקן את העולם, אבל אני לא חייב לתקן את כל העולם, גם אם אני חושב שזה לא נכון ולא צודק. אני צריך לבחור את המלחמות שלי".

אחרי המהדורות והפאנלים הגיע עידן הסטרימינג, אז קיבל העסק של גרובייס טוויסט לכיוון השידורים החיים. הוא בנה אולפנים והכשיר צוותים לאתרים החרדיים, כבר חמש שנים הוא משדר את כנס ירושלים של 'בשבע' ובכל שבוע משדר את השיעור השבועי של סיון רהב־מאיר. מאחוריו אלפי יצירות וידאו וסרטים ללקוחות. לאחרונה התחיל לצאת מחוץ למגזר הדתי ושידר מופע של ישראל קטורזה ועידן עמדי להסתדרות המורים. "התחלנו לצאת מהקונכייה שלנו, כדי שיסתכלו עלינו כאנשי מקצוע פרופר. אולי זה לא יתאים שאגיד על עצמי, אבל אני חושב שאנחנו עומדים בשורה הראשונה של אנשי המקצוע. כבר שש שנים שאנחנו בעסק של שידורים חיים".

גרובייס מדבר בלשון רבים כי היום הוא כבר לא לבד ויש לידו צוות, ובעיקר בתו, דיני בת ה־22. היא יד ימינו ומתלווה אליו לכל שידור. "היא רצה על הג'בלאות עם השידורים ואני מפקח מלמעלה", הוא אומר. את הסרט החדש היא תפיק, וגם בריאיון הזה היא נוכחת. שניהם מספרים על תיאום מדויק ביניהם ועל הבנה הדדית שהיא טלפתית, דבר נדרש כשאתה עוסק בשידורים חיים שבהם תקלות מתרחשות בזמן אמת. כשאני מבקשת לשאול אותה איך הגיעה עד הלום, היא מתעקשת שזו כתבה על אבא ועל הקאמבק שלו. לבסוף היא מתרצה.

"סיימתי את התיכון לתוך חופש גדול שבו הייתי די משועממת, ואז אבא העביר במשרד קורס לצילום ועריכה לנשים חרדיות, אז אמרתי נצטרף. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי בצורה מקצועית לעולם הזה, שלתוכו נולדתי". את האקשן הראשון שלה הכריזה גרובייס הבת כשהייתה בת ארבע, כשסרט צולם בסלון הבית. היא הופיעה בכמה סרטים שלו ובכלל, זו הייתה המציאות הסובבת אותה. "חייתי את זה".

אחרי הקורס היא התחילה לעבוד לצידו, וזמן קצר אחר כך הם החלו לצלם ולשדר יחד את שיעורה של רהב־מאיר. כעבור כמה חודשים הגיע כנס ירושלים הראשון שהם שידרו. "עד אז הייתי חצי קלאץ' בעבודה כאן במשרד. לקראת הכנס באתי לכאן למשרה מלאה. זה היה סוף התהליך שהתחיל ב'משעמם לי, בוא נמלא את הזמן' ל'אני רוצה לעבוד בזה כל החיים'".

ואיך זה לעבוד עם אבא?

"אני מאוד מאוד אוהבת את העבודה שלי ואני מאוד אוהבת לעבוד עם אבא. זה אבא שהוא בוס וזה בוס שהוא אבא. ביום רע אני מקבלת מאבא שלי חיבוק באמצע היום, וחוץ מזה הוא מנטור". מלבד זאת יש גם שטחים שהיא קוראת להם "אפורים". "יש דברים שבוס לא יכול להגיד ואבא יכול להגיד. יש דברים שאבא לא יכול להגיד והבוס חייב להגיד".

גרובייס האב: "כשהיא עשתה את סרט הביכורים שלה, לקחנו יומיים בבית מלון כדי להגיש את הפיץ' שלה ללקטורים ועשינו חזרות פעם אחר פעם. כשדיני הייתה ילדה, מאחורי הכיסא שלי בשולחן שבת היה תלוי, מטאפורית, השלט 'במאי'. דווקא הקטנים שלי לא חוו את זה בכלל. רק עכשיו בקורונה הם עשו בינג' על הסרטים שלי".

74 גרסאות, אפס תקציב

יום הזיכרון לחללי צה"ל. עיתונאי חילוני נשלח לבני ברק כדי לתעד חרדי שהולך בזמן הצפירה. בהתחלה נראה שהוא לא כל כך מצליח, אבל הסוף המפתיע מעמיד את כל הסטיגמות של חילונים וחרדים במקום קצת מגוחך. הסרט הקצר, האומנותי והמהודק הזה של גרובייס זכה במקום ראשון בפרויקט 'התקווה' במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה לפני עשור. זו לא הייתה זכייה יחידה: שלושה מתוך ארבעה סרטים קצרים שביים זכו בפסטיבל חיפה, בפסטיבל ירושלים ובפסטיבלים לקולנוע יהודי בלוס אנג'לס ובברלין. למרות הרקורד הנאה הזה, אם יש משהו שהוא לא מצליח לפצח אלה קרנות הקולנוע. הוא מגיש תסריטים לקרנות הקולנוע שוב ושוב, מקשיב לביקורת, עושה את ההתאמות הנדרשות, אבל מעולם לא הצליח לקבל סכום משמעותי להפקת סרט.

לאחרונה נדחה סרט שלו שמיועד לציבור הכללי ועוסק בחרדים, "מזווית שאף אחד לא נגע בה עדיין". את התסריט הוא כתב לפני עשור, והכין לו 74 דראפטים, כלומר גרסאות לתסריט, ובכל פעם תיקן לפי מה שביקשו ממנו אנשי הקרנות. כולם נשבעו לו שהסרט יעבור, אבל הוא לא עבר.

פרט לתסכול מהקרנות, הטענה היותר משמעותית שיותר כואבת לו נוגעת לתקציב לציבור היוצרים החרדי שיוצר סרטים לחרדים. "אתמול היינו בפגישת זום מול משרד התרבות עם כל היוצרות החרדיות. אין לי מספיק מילים להגדיר את העושק הזה, את ההתנהלות הפטרונית. מגיעה זיו נוה, מנכ"לית קרן גשר, ואומרת לי: 'אנחנו תומכים בקולנוע החרדי, אתם רק לא מספיק טובים'. 23 שנה אני מגיש בקשות למימון ותמיכה והם מנסים לשמר אותי שאני לא אלחם בהם. קיבלתי פעם אחת איזה עשרת אלפים שקל לפיתוח ופעם אחת 22 אלף שקל וזהו. הוקמה קרן לקולנוע רב־תרבותי. האם המיליון פלוס נפש בישראל, שלא הולכים לקולנוע אחר וזה הקולנוע שלהם, לא זכאים לקבל סרטים איכותיים? ניסו להקים קרן חרדית באמצעות קרן רבינוביץ'. הגיעה זיו נוה ואמרה: אל תעשו את זה, זה שלי, אני מטפלת בזה".

לפני שנים רבות הגיש בקשת תמיכה לסרט 'כוחם של תהילים', שהיה מיועד לציבור החרדי. בתשובה כתבו לו שמסרטו משתמע שהגויים רעים והיהודים טובים. הוא מתווכח עם הקביעה הזאת, אבל מה שהרתיח אותו היה ההערה השנייה. "משתמע שאמירת תהילים פותרת הכול וזה בלתי אפשרי, הם כתבו. אבל זה קולנוע לחרדים וזו התרבות שלנו. להגיד לנו שזה לא מה שפותר הכול זה מבחינתנו כמו להכחיש שואה".

יוצרים חרדים אחרים כן מקבלים תמיכה?

"אני לא מכיר מישהו שקיבל אי פעם תקציב הפקה מקרן גשר. אני אומר את זה בביטחון כמעט מוחלט. אם יש סרט כזה, הוא לא יצא לאקרנים. זה נראה לך? יש איזשהו הסבר שיכול להניח את דעתך?". גרובייס מוכר בעולם הקולנוע הישראלי ומכיר גם את מנהלי הקרנות, אבל אפילו זה לא עוזר לו. לסרט הנוכחי שלו הוא ביקש 50 אלף שקלים כדי לשכלל את התסריט ולכתוב אותו בסטנדרטים מקצועיים, אבל נדחה.

אז מה הפתרון שאתה מציע?

"להקים קרן לקולנוע חרדי או להקצות בחוק הקולנוע כסף שמיועד לקולנוע הזה. לא צריך לתת את הכסף הזה לגרובייס. יש 20 יוצרות, יש 40 יוצרים. תגידו יש איקס כסף שמיועד לחרדים, והקרנות יהיו מחויבות למצוא את איקס הסרטים הטובים ביותר". לגרובייס הוצע להיות חבר במועצת הקולנוע. הוא יודע שיוכל להשפיע משם, אבל הוא גם מבין היטב שבתפקיד כזה הוא לעולם לא יקבל תקציב הפקה, בגלל ניגוד עניינים.

בלי לחקות את הוליווד

מערכת היחסים של גרובייס עם קרנות הקולנוע היא ותיקה. עוד בימים שאודי ליאון היה בקרן גשר, ניסה גרובייס להגיש בקשות למימון ובתגובה הציע לו ליאון להמציא שפה קולנועית אחרת. ליאון הפציר בו שלא לעשות סרטים שמנסים לחקות סרטי פעולה, אלא למצוא את הדרך הייחודית לו. גרובייס, שהיה באותה תקופה בשיא העשייה שלו, לא היה פנוי לשמוע, אבל נדמה שגרובייס של היום יעשה לליאון הרבה נחת.

"עכשיו, לקראת הקאמבק, חשבתי איזה סרט אני רוצה לעשות. סרטי האקשן הם אלה שרשומים על שמי. זה אומנם לא אחוז כל כך גבוה מהעשייה שלי, אבל יש בהם סצנות אייקוניות". אחרי מחשבה מה בדיוק הנקודה שלו בתוך הקולנוע החרדי, הוא מצא תשובה. "לעשות סרטים סטייל ואן דאם וג'יימס בונד זה לא שייך, כי אולי בני הנוער פוזלים ורואים את ואן דאם עצמו ואני לא יכול להתחרות בהם. וגם, העובדה שג'יימס בונד יחבוש כיפה לא תהפוך אותו לסרט יהודי".

אז מה כן?

"אני צריך להביא אגדות יהודיות, לחזור לשורשים. היה לי ליין כזה של סרטים שהשאירו חותם גדול. לכן הסרט הראשון יהיה יוסל'ה קמצן קדוש, ואני כבר כותב גם תסריט על סיפור של הבעל שם טוב".

היום גרובייס עצמו מדבר על שפה קולנועית אחרת. "השפה הזאת תהיה מורכבת מכמה מימדים. אני עני. אין לי כסף ואני לא יכול להביא סצנת סיום של סרט כשעומדת קהילה שלמה של 600 איש והיא מצולמת ממנוף, מלמעלה. יש לי אפשרות להביא 20 אנשים ולעשות משהו עלוב. בעבר זה מה שהייתי עושה. אבל ניסיתי לחשוב איך אני יכול לקחת את העוני שלי וליצור ממנו שפה עם הרבה חשיבה ותכנון. הלוקיישנים יהיו יחסית קלסטרופוביים כך שיתאימו לסיפור. העלילה מתרחשת בתוך נפשם של האנשים, כך שהוא אמור להיות רמברנדטי. דמויות חזקות וצבעוניות. צילומי תקריב עם עדשות מיוחדות".

אז אודי ליאון ניצח.

"לגמרי".

איך זה קרה?

"קודם כול, התבגרתי. אנשים לומדים. זה לא קרה עכשיו, זה תהליך גם בסרטים שלי. יש קו בסרטים שלי שבו אני לאט לאט מפסיק לחקות סרטים הוליוודיים ומבין שלקולנוע הזה צריך שתהיה שפה משלו. עכשיו, אחרי שמונה שנות הפסקה, זה יהיה עוד יותר מודגש".

בשנים האחרונות הספיק גרובייס להיות עמית בתוכנית של מכון שחרית, והיום הוא עמית במכון מנדל. הוא משמש כמרצה אורח בבתי ספר לקולנוע בתל אביב, בירושלים ובחיפה. "כמעט אין מוסד אקדמי שמכבד את עצמו שלא הייתה לי בו הרצאה אחת על הקולנוע החרדי".

חשבתי שאחרי הפרסים וההכרה שקיבלת בחוץ, תרצה ליצור סרטים לציבור הכללי מתוך העולם שלך. אבל אתה בוחר לחזור פנימה. הבחירה שלך היא לעשות סרט חרדי.

"קודם כול, ניסיתי. יש את השבר מהחלום הזה שמתנפץ מול הקרנות. אבל שנית, מול הפלירטוט הזה עם החוץ, הבית שלי הוא פה. אני אהוב ברחוב שלי, בקהל שלי, ויש לי פה תפקיד חשוב. החלומות הם חשובים ואני אמשיך לחלום אותם, החמאה שם, הלחם פה. פה אני היוצר הכי טוב, לא נעים להגיד. שם אני עוד יוצר מבין רבים".

************************************************************************************************

תגובתה של זיו נוה, מנכ"לית קרן גשר: "קרן גשר לקולנוע פועלת ופעלה לאורך השנים לטובת יוצרות ויוצרים מהקהילה החרדית, לצד קידום יצירה אודותיה למרכז מסכי הקולנוע והטלוויזיה והרשימה ארוכה. קרן גשר הייתה זו היא שהביאה להכרה ציבורית ביוצרים, ביוצרות וביצירה החרדית, בזכות פעילות נמרצת ועקבית הן מול משרד התרבות שעד אז לא הכיר ביצירה המיועדת לקהלים ייעודיים, הן בעידוד קרנות נוספות להצטרף ולשתף פעולה עם הקרן והן בפעולות יזומות לקידום יוצרים ובעיקר יוצרות חרדיות באמצעות מערך חממות מסועף ונרחב לפיתוח והפקת סרטים המיועד לנשים יוצרות מהמגזר החרדי.

"במסגרת הפרויקט הרב־שנתי 'פתיחת מסך' שיזמה הקרן ושהושק כבר בשנת 2011, השתתפו עשרות יוצרות חרדיות שזכו למענקי פיתוח והפקה, לליווי וחונכות ממיטב יוצרות ויוצרי הקולנוע בישראל ולהשתתפות באירועי פיצ'ינג בפסטיבלי קולנוע במטרה להנגיש אותן למקבלי החלטות בתעשייה. החל משנת 2019 הקרן מפעילה את המיזם 'תסריט באמונה' בשיתוף עיריית ירושלים שבו משתתפות 17 נשים חרדיות, ובימים אלו אנו מייסדים לטובת הקולנוע החרדי תוכנית מעטפת הכוללת סדנאות, חממות לפיתוח והפקה, ימי עיון וקהילת נטוורקינג ליוצרות חרדיות.

"הקרן השקיעה עד כה מיליוני שקלים לטובת הנושא בזכות שיתופי פעולה עם גופים וקרנות פילנתרופיות שהיא מגייסת (ולו רק על מנת לסבר את האוזן, חצי מיליון שקלים הם כרבע מתקציבה הציבורי המיועד לכלל היוצרים בתחומי הקולנוע העלילתי והתיעודי). הקרן תמשיך להוביל יצירה המשקפת את המגוון החברתי והתרבותי המרכיב את החברה הישראלית ובכלל זה את היצירה החרדית. כל טענה כנגדי או כנגד הקרן, כאילו ידינו בהכשלה כלשהי, מופרכת וחסרת שחר!

"רשימה חלקית של פרויקטים שהביאו את הקהילה החרדית למרכז המסך: 'שטיסל', 'נייעס', 'מלכויות של מטה', 'מתיר עגונות', 'גאולה', 'דרייבר', 'מעבר לקיר', 'אוטונומיות', 'כיפת ברזל', 'קהילת קודש קטמנדו', 'אושפיזין', 'רבינו', 'חסידיסטוק', 'צולם ביום חול' (טרילוגיה על החברה החרדית: 'גוואלד', 'דת.קום' ו'חרדות'), 'למלא את החלל', 'במסתרים', 'אסתיר פני', 'אור חוזר', 'הרבה גוונים לשחור', 'תורתו אומנותו', 'בינו לבינה', 'זמן פוניבז'' ועוד.

"רשימה חלקית של יוצרים ויוצרות שזכו לתמיכה וליווי של הקרן: משה לוי, אסתי שושן, לאה פרידמן, גל בידרמן, שולי רנד, ריקי יעקובוביץ', רוחמה מנדליאל, אורי גרודר, דקלה גול, הילה ארציאל, רחל אליצור, רחל קלינרמן, יעל סילמן, מוריה שיראל, אנה אוליקר, הניה ברודבקר, חני זיסמן, ציפי מנהיימר ועוד היד נטויה".