לא חרדים לא מעניין

בדרך כלל הזיכרון האנושי הוא קצר, אך כאשר מדובר בהפרש של יומיים בלבד הדבר בולט מידי, והצביעות זועקת לשמיים.

אלישמע סנדמן , כ"א בשבט תשפ"א

לא חרדים לא מעניין-ערוץ 7
אלישמע סנדמן
צילום: באדיבות המצולם

ביום ראשון השבוע כולנו זזנו בחוסר נוחות בכיסא כשתמונות מהלוויית הענק של הרב סולובייצ'יק בירושלים החלו לזרום ברחבי הרשת.

בתמונות ראינו אלפי בני אדם עומדים צפופים ומלווים בדרכו האחרונה את זקן ראשי הישיבות, שנפטר בעצמו מקורונה. כמה שעות מאוחר יותר הסרט חזר על עצמו, הפעם בהלוויה של הרב שיינר שנפטר גם הוא מקורונה.

הרשת התמלאה בזעם צודק על הפרת ההנחיות הבוטה, ויותר מכך - על הסיכון הגדול שבהתכנסות הזו, לא רק למשתתפיה אלא לכולנו. מהדורות החדשות כולן נפתחו עם תמונות ודיווחים מהלוויות הללו ונציגי המשטרה נדרשו לתת לציבור דין וחשבון איך נתנו להפרות גדולות אלו להתקיים.

לעומת הקולות הללו, מהצד החרדי רבים מיהרו לתרץ ולומר שאם הפגנות בלפור מותרות ולא נמתחת כלפיהן ביקורת, אין מה לבוא בתלונות עליהם, שכן גם הלוויות אלו התקיימו בשטח הפתוח ממש כמו ההפגנות כנגד ראש הממשלה.

יומיים בלבד עברו מאז הלוויות הגדולות בירושלים שגררו את גל הזעם המוצדק כלפי חוסר האחריות של משתתפיהן, ואתמול בערב שוב התקיימה הלוויה גדולה עם אלפי משתתפים. אלא שהפעם היא התקיימה בכפר הערבי טמרה שבגליל, ועברה ללא גינויים רבים ובהסתפקות במעט סיקור ויחס מצד התקשורת הכללית.

אנשי המשטרה לא נדרשו לתת דין וחשבון בשידור חי על כך שלא מנעו את ההתקהלות הזו והבוקר נראה שכבר שכחנו בכלל מקיומה אמש.

איפה המהדורות שיפתחו במראות הקשים של התקהלות מסוכנת? איפה הצייצנים שמיהרו להפנות אצבע מאשימה כלפי החרדים? הצביעות חוגגת.

טענה שחזרה על עצמה רבות סביב ההלוויות הגדולות בירושלים בתחילת השבוע, היא שיש הבדל בין הלוויה לבין הפגנה - הפגנה מעוגנת בחוק בימים אלו של סגר והלוויה לא. ברור לכולנו שאפידמיולוגית אין הבדל בין התקהלות כזו לאחרת כאשר שתיהן מתקיימות בשטח הפתוח ובתנאים דומים, דבר המעלה שאלות רבות וחשובות על החלטת הממשלה לאשר הפגנות כחלק מהיסוד הדמוקרטי של המדינה בזמן שמתעלמים מהיסוד היהודי שלה. זהו דיון חשוב בפני עצמו בכללי, ובטח כאשר המפלגות החרדיות שותפות לממשלה, אך נשאיר אותו לרגע בצד.

נראה כי גם טענה זו שהסבירה שהפגנות מעוגנות בחוק לעומת הלוויות שאינן - לא החזיקה כאשר הלוויה התקיימה בכפר ערבי בגליל. בדרך כלל הזיכרון האנושי הוא קצר, אך כאשר מדובר בהפרש של יומיים בלבד זה בולט מידי, והצביעות זועקת לשמיים.

הצביעות של החוק המתיר הפגנות אך אוסר התקהלות מסוג אחר, כמו הצביעות ביחס כלפי הלוויות במגזר החרדי לעומת אלו המתקיימות במגזר הערבי - מכעיסות ומרתיחות! אך מחייבות אותנו לגלות אחריות יתרה, למען שלומנו ושלום הסובבים אותנו. הגיע הזמן להפסיק להסתכל לצדדים ולהרגיש שלכולם מותר מה שלנו אסור.

ואולי אם כל מגזר יפסיק לעשות חור קטן בחדר שלו בתחתית הספינה נוכל סוף סוף לחזור לשגרה ולחיים נורמליים לצד הקורונה.