כשאנחנו חושבים על ימין ושמאל, באופן טבעי אנחנו מזהים את הליכוד ואת נתניהו כימין. אבל האם הזיהוי הזה נכון? האם אנחנו מזהים את הליכוד ונתניהו כימין בגלל סנטימנט היסטורי, או שיש לזיהוי הזה גם הצדקה?
ישנם שלושה צירים מרכזיים שדרכם ניתן לארגן את המחלוקת בין ימין לשמאל. הציר הראשון נוגע לשאלת ארץ ישראל וביטחון לאומי, הציר השני נוגע לכלכלה וחברה והציר השלישי נוגע למשילות. מנקודת מבט היסטורית, בשלושת הצירים הללו נתניהו במקרה הטוב מקבל ציון צמוד לזה של יצחק רבין. כשהוא צמוד לו מצד שמאל.
בשאלת ארץ ישראל, בנאומו האחרון בכנסת הכריז רבין כי הפלשתינאים יקבלו ישות שהיא "פחות ממדינה". ואילו נתניהו הכריז כזכור בנאום בר אילן כי "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית". כמו כן, נתניהו הצביע בעד ההתנתקות כמה פעמים, ותמך בה יחד עם ישראל כ"ץ וצחי הנגבי. ההבטחות של נתניהו ביחס להתיישבות, ולא רק, כתובות על הקרח. החל מ"חאן אל־אחמר יפונה בקרוב מאוד" ועד להבטחות על יישובים חדשים, ריסוק שלטון החמאס או החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן. הבטחות כמו חול.
ביחס לכלכלה וחברה המצב לא יותר טוב. הפער בין ראש הממשלה נתניהו בשנת 2021 לנתניהו שר האוצר בשנת 2003 מעולם לא היה גדול יותר. נתניהו ממליץ בטיק־טוק על ספרים קפיטליסטיים של ספריית שיבולת, אבל מקדם מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית פופוליסטית ומקוממת.
במקום לקדם מדיניות שתאפשר לשוק לשגשג, כזו שתכלול קיצוץ עמוק במגזר הציבורי המנופח, טיפול עומק בפנסיות התקציביות, הורדת מיסים, ביטול מכסות ייצור, הסרת חסמיי יבוא, הפחתת כוח המיקוח של הוועדים וצמצום קצבאות שגורמות לעשרות אלפי אנשים להעדיף לא לעבוד, נתניהו מציע להעמיק את הגירעון ולזרוק כסף על הציבור. בנק ישראל טרח להוציא הודעה רשמית ואמר: "חלוקת מענקים לכל אזרח אינה יעילה ובכלל, בתקופה של יציאה מסגר, עדיף להתמקד בצעדים מאיצי צמיחה". למעשה, התוכנית הכלכלית של נתניהו היא כה מופרכת עד שאפילו פרופ' דני גוטווין, הסוציאליסט האדום, אדם שתומך בהלאמה של חברות הגז, הסלולר וכיל, הביע בה תמיכה.
הציר השלישי הוא ביחס למשילות. כאן זו כבר טרגדיה שהפכה לפארסה. כזכור היה זה נתניהו שמנע כל ניסיון לרסן את ההפיכה המשפטית. הוא זה שבלם את פסקת ההתגברות, את שינוי שיטת מינוי וכפיפות היועצים המשפטים, את שינוי שיטת בחירת השופטים לעליון, את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ורפורמות חשובות נוספות. זאת ועוד, נתניהו הוא זה שמינה בעצמו את אלשיך למפכ"ל, את מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה ואת שי ניצן לפרקליט המדינה, וכן יצר את הדילים הפוליטיים שהביאו את ציפי לבני וניסנקורן למשרד המשפטים. נתניהו גם התגאה בכך. בריאיון לערוץ הכנסת ב־2012 הוא אמר: "עלו הצעות להגביל או לקצץ בכוחו של בית המשפט העליון... מנעתי את כולן".
אגב, בניגוד לנתניהו, רבין לא היסס לחוקק פסקת התגברות ב־1994 ביחס לחוק יסוד חופש העיסוק. אובדן המשילות כמובן נוגע לסוגיה רחבה הרבה יותר מהרפיסות מול הרשות השופטת. נתניהו לא פותר את בעיית המסתננים, לא מתמודד עם בעיית הפרוטקשן והפשע המשתולל בנגב, בצפון ובלוד, ולא בולם את החתרנות המדינית הזרה של האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל.
המתודה של נתניהו היא עקבית. בשלב הראשון הוא ממנה פקידים שמחזיקים בתפיסת עולם הפוכה לזו שהוא מצהיר עליה. בשלב השני הוא מציע רעיון לסדר היום הלאומי, בדרך כלל רעיון טוב אבל לא תמיד, למשל סגירת נתב"ג או הריסת בתי מחבלים תוך 48 שעות, בנייה בשטחי 1-E, חוק שינוי שיטת הממשל, הפחתת מיסים ב־20 אחוזים וכו'. בשלב השלישי הפקיד שנתניהו מינה מודיע שאי אפשר. בשלב הרביעי נתניהו מאשים את הפקיד בכך שאין משילות. בשלב החמישי אפשר לשמוע את אנחת הרווחה. גם הבטחנו וגם לא הצלחנו לקיים. השלב השישי מגיע תמיד במערכת הבחירות: תנו לנו עוד כוח בקלפי. בשביל שהימין יהיה בשלטון, אבל השמאל ישלוט.
בפעמים היחידות שהימין הצליח באופן מהותי לממש את המדיניות שלו זה לא היה בגלל הליכוד ונתניהו, אלא למרות הליכוד ונתניהו, כאשר הייתה ממשלת ימין שבה הליכוד היה קטן והמפלגות השותפות היו גדולות יחסית. לכן, כל מי שרוצה ממשלה שמקדמת את ערכי הימין, חייב להעדיף ליכוד קטן. כל חבר כנסת נוסף שיגיע על חשבון הליכוד לתקווה חדשה של סער, למשל, אולי המתחרה הגדול של נתניהו שמאגף אותו מימין, מגדיל את הסיכוי שתקום כאן ממשלה שתקדם באופן מוצלח יותר את ערכי הימין.