מפלגת ימינה הזדרזה והגישה את רשימתה לכנסת הפעם מוקדם יחסית. זה היה שבוע טוב מבחינת בנט שצירף אליו כוח משמעותי מאוד – ראש עיריית שדרות אלון דוידי. דוידי, שהיה מחוזר מאוד על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, נותן לבנט שני יתרונות: פנייה לציונות הדתית מחד וכלל־ישראליות כראש עיר מאידך.
מצד שני מבט ברשימת ימינה מראה שהיא כל מה שנפתלי בנט ביקש לברוח ממנו בתחילה: זו רשימה שהציונות הדתית לא רק בולטת בה אלא צועקת ממנה. התובנה שהבסיס של המפלגה נמצא בציבור ציוני דתי חלחלה עמוק בדרך לקביעת הרשימה.
בנט יודע שזו המערכת שבה הוא יכול לנסות להגיע כמה שיותר רחוק. זה לא סבב א' של 2019. העיסוק שלו בקורונה נותן לו נקודות גם בקרב ציבור שאינו דתי, ולצערנו נראה שהנגיף לא מתכוון לעזוב אותנו עד הבחירות. מצד שני המסרים הכלכליים נסדקו כשאביר קארה נדחק מהחמישייה הראשונה.
בנט בחן לעומק בשבוע האחרון את נושא השיבוצים ברשימה והתחבט בו רבות. שמואל אבואב, שהיה אמור להשתלב, ירד מהעניין. שמות נוספים עלו וירדו. בסופו של דבר רק ניר אורבך, אקס הבית היהודי ומקורב לבנט, הצטרף לנבחרת. בנט מחזיק בעוד עניין אחד קטן ומשמעותי. הוא עשוי להיות, בתרחישים רבים, לשון המאזניים בין ממשלת נתניהו לממשלה אחרת. כזכור, הוא נמנע בכל דרך אפשרית מלומר במי יתמוך ומשאיר את הסוגיה הזאת בערפל.
בינתיים הערפל הזה משחק לטובתו מבחינה אלקטורלית. הסקרים נותרים על מספר דו־ספרתי ובעוד מפלגת תקווה חדשה של גדעון סער נחלשת הוא נותר יציב, מה שמצביע על כך שכשיש עתיד והליכוד מקבלות עוד מנדט או שניים סער בעיקר סופג את הנזק.
שאלה גדולה אם בנט יצליח לדבוק בעמימות שלו לגבי המלצתו לראשות הממשלה עד לבחירות. נתניהו עלול לשחק בדיוק על חוסר הוודאות הזה כדי לפגוע בו, ואולי לאלץ אותו להכריע בסוגיה כשנתקרב ליום הבוחר - ובשל כך להפסיד קולות.
בסופו של דבר רשימת ימינה דומה בהרבה דברים לזו שהגיש הימין החדש במועד א'. באופן חלקי גם בשמות המועמדים אבל גם במסרים ובערכים שכל אחד מהם מביא. יש שיאמרו שזה לטובה, יש שיתלהבו פחות. מכאן עולה השאלה כיצד תשפיע הריצה של מפלגות הציונות הדתית האחרות על הבייס הדתי־לאומי של ימינה. מפלגה מאוחדת של האיחוד הלאומי, הבית היהודי ועוצמה יהודית עלולה לנגוס בבסיס הזה ולהקטין אותו.
אם נזכור את המקרה של ההתמודדות בין המפלגות בסיבוב הקודם ב־2019, הימין החדש נותרה מתחת לאחוז החסימה ואיחוד מפלגות הימין – באותו שילוב – זכה בחמישה מנדטים (ועוד אחד בליכוד). זה לא הרבה אבל זה נתון שצריך לעבד ולהבין אותו. אם נתניהו בסופו של דבר משריין מקום לאיחוד מפלגות הימין אצלו, גם חמישה מנדטים זה לא רע.
כשבנט מביא איתו רשימה שאומנם יש בה גם מי שאינם חובשי כיפה אבל היא מכוונת כל כולה לציונות הדתית הוא בעצם נכנס לשדה קרב עם איחוד הימין. קרב אמיתי של השמצות הדדיות עלול להותיר את שתי המפלגות בסופו של דבר עם הרבה פחות ואולי אפילו בלי כלום. אם כל הצדדים חפצי חיים עדיף שכל אחד יתמקד בטוב שלו ולא ברע של השני. אם הציונות הדתית תסבול במשך חודשיים קמפיינים ראש בראש של שתי המפלגות, שתיהן ייפגעו.
בבחירות הקרובות הציונות הדתית לא באמת תתאחד. המפלגות שייצגו אותה באופן מובהק עד היום יתאחדו. הציבור ימשיך לנדוד בין המפלגות כשימינה היא אופציה סבירה מאוד בשביל המיינסטרים הדתי־לאומי.
יש להם עתיד
כשנפתלי בנט היה בשיאו, עם 20 מנדטים ויותר בסקרים, כתבתי כאן שהבחירות האמיתיות יהיו בסופו של דבר בין הליכוד ליש עתיד. שמעתי לא מעט ביקורת. יש עתיד הייתה אז קטנה יחסית, המפלגה הרביעית או החמישית בגודלה, מתחת לרשימה המשותפת. זה לא שכנע אותי. יש עתיד היא הכוח היציב ביותר בשנים האחרונות במרכז־שמאל.
ראיתי בשבועות האחרונים מפלגות צצות ונעלמות כפטריות אחרי הגשם. יאיר לפיד בדק את האפשרויות והחליט לרוץ לבד. ההתחזקות של המפלגה שלו בסקרים האחרונים היא רק תחילתה של מגמה. הציבור במרכז ובשמאל מחפש מפלגה מרכזית לתת לה קולות ולחזק אותה. לפיד יהיה בהחלט במעמד הזה בבחירות.
כל מי שרוממות "רק לא ביבי" בגרונו ילך עם לפיד. אגב, גם נפתלי בנט עלול לעשות את זה, למרות שאם יהיה לשון מאזניים אסתכן ואהמר שהוא ימצא את הדרך לשלב כוחות עם נתניהו תמורת מחיר מתאים ואפשרות השפעה משמעותית על עשייתה של הממשלה.
יאיר לפיד מתקרב גם הוא לבחירות שהן הזדמנות חייו. הפעם ייתכן שהוא יהיה במרחק נגיעה מכיסא ראש הממשלה. האם ימתן את המסרים שלו עכשיו וינסה להתחבר למגוון רחב יותר של ציבורים? או שלהפך, יקצין שוב מסרים נגד הציבור החרדי כדי להשיג אלקטורט? תשובה ברורה עדיין אין. אבל מה שברור הוא שהבחירות הן בין נתניהו ולפיד. דיברנו על שמאל חלש שלא באמת מתמודד עם נתניהו ושהקרב עובר לימין. יהיה קרב בימין, אבל אם יאיר לפיד יתנהל נכון, הוא יתייצב ראש בראש נגד גוש הימין של נתניהו ועלול להתחולל שם קרב שיכול להביא להחלפת הממשלה.
מי שעומד בתווך הוא גדעון סער, שמחזר במקביל אחרי אנשי ימין וליכוד מחד אבל גם אחרי אנשי יש עתיד מאידך. שותף של נתניהו, לפחות על פי התחייבותו, הוא לא יהיה. עם לפיד סביר להניח שילך אבל יהיו לו דרישות. אם לנתניהו חשוב מאוד לראות מפלגה ציונות דתית עוברת את אחוז החסימה ואת ימינה עם מספר דו־ספרתי כדי להבטיח ממשלת ימין, לפיד זקוק הן לבנט והן לסער חזקים כדי להציע אלטרנטיבה וגם אז זה יהיה לא פשוט. יכולה גם לקום ברית אחים בין לפיד ובנט שתגרום לנתניהו שורה של בעיות.
אבל אחרי כל התרחישים בדבר אחד אין ספק: הציבור מבקש הכרעה. אחרי יותר מדי מערכות בחירות ושנה בתוך משבר הקורונה מגיע לישראלים קצת נחת ושקט. מגיעה לאזרחי המדינה הכרעה ברורה.
חוזרים לעבודה
מרב מיכאלי היא דוגמה קלאסית לפוליטיקאית שהצליחה במקום שרבים אחרים נכשלו. אין לדעת היכן תסיים מפלגת העבודה בבחירות הקרובות, אבל מיכאלי הצליחה להחזיר לחיים גוף שרוקן מתוכן בשנים האחרונות, שנכנס לממשלת האחדות במחיר ג'ובים לראשי המפלגה והותיר את האידיאולוגיה מאחור.
את הצעד של מיכאלי צריך להעריך. היא לא התביישה לומר מראש שהיא שמאל. לא שמאל־מרכז, לא קריצות, שמאל מלא. עמיר פרץ היה יכול בקדנציה הזאת לקחת את המותג הוותיק והעייף ולנסות להחיות אותו. זו לא הייתה הבחירה שלו. אנשים שמפלגת העבודה הייתה הבית שלהם ושעוד זוכרים איך יצחק הרצוג רומם את המפלגה ליותר מ־20 מנדטים עזבו או נעלמו. רון חולדאי או אבי ניסנקורן היו צריכים להתמודד לראשות מפלגת העבודה – אם היינו לפני חמש או עשר שנים. אבל גם הם נטשו וחיפשו הצלחה בבית פוליטי אחר.
מיכאלי, נגד כל הסיכויים והמנגנון המפלגתי, חלמה אחרת. יש אנשים שלא יודעים לקחת חלום ולהוריד אותו אל הקרקע. היא התעקשה ויצאה למלחמה. לא היה לה נשק רב, אבל האמת הייתה לצידה. המפלגה הייתה זקוקה לפריימריז ולריענון. בחירתה כיושבת הראש פתחה פתח לחזרה של אנשים כמו עומר בר לב ונחמן שי, כמו גם הצלחה של המנהיג הרפורמי גלעד קריב. גם אם זה לא נעים לאוזן הדתית־לאומית, מיכאלי לא חיפשה להציג משהו אחר. היא לא התביישה במה שהמפלגה הזאת חותרת לגעת בו. אפשר לחלוק על יריב פוליטי, אבל צריך לכבד אותו.
מיכאלי היא התקווה החדשה של מפלגת העבודה. גם אם התוצאה הסופית אינה ידועה, מגיעות לה כל המחמאות על הדרך. מי יודע אם במפלגה אוכלת ראשיה תצליח מיכאלי לקצור את הפירות, אבל כל מצביע עבודה באשר הוא צריך להתגאות בכך שהיא עומדת בראש המפלגה הזאת. את ההנשמה – גם אם הזמנית (והרשו לי להעריך שהיא לא זמנית בכלל) – יצרה בסוף מנהיגה פוליטית שפנתה למחנה שלה והציעה לחזור למקורות.
נכון לזמן כתיבת שורות אלו היא גם לא סטתה מהאידיאולוגיה ולא הייתה מוכנה לחיבורים בשמאל שיעוותו את רצון הבוחר. יש לה שני שריונים שגם הם לא בטוח שינוצלו. מפלגה שהמפתחות שלה חוזרים לידי הציבור. בשורה מרעננת בשדה הפוליטי שלנו, גם אם לא במחנה הימין.
לתגובות: nitsankeidar@gmail.com