בראשית ימי המגפה הוסבר לאזרחי ישראל ש־800 חולים קשים הם המקסימום שבתי החולים יכולים להכיל. כבר יותר מחודש שישראל נמצאת מעל לרף הזה, ובמאות חולים. מספר החולים הקשים כיום נע סביב 1,140 חולים, והוא יציב כבר קרוב לשבועיים על אף ירידה שולית ביממות האחרונות.
כל זה מתרחש בזמן שישראל נמצאת כבר שלושה שבועות בסגר מחמיר על הנייר, אך נטול אכיפה ומחורר בפועל. על פי בכירים במשרד הבריאות ההפרות בסגר הנוכחי גדלו פי 15 לעומת הסגר הראשון בפסח הקודם. ההפרות הגדולות של הסגר, לצד המוטציות שמדביקות הרבה יותר וגורמות למחלה קשה יותר, הובילו לכך שעל אף הסגר נתוני התחלואה לא יורדים.
בזמן שהנתונים הללו גלויים לכול, מדברים בממשלה ברצינות תהומית על יציאה מהסגר כבר בתחילת השבוע הבא. במסיבת עיתונאים שהתקיימה ביום שלישי השבוע הודיע ראש הממשלה נתניהו שישראל תתחיל לצאת מהסגר כבר במהלך השבוע הבא, כשהתוכנית המסודרת אמורה הייתה להיות מוצגת לממשלה לאחר סגירת גיליון זה. אלא שנדמה שתהליך הפתיחה המתוכנן מתנהל בניגוד מוחלט למה שמתרחש בימים אלה בבתי החולים, שכורעים תחת העומס. בימים האחרונים ישבנו לשיחה עם הרופאים והרופאות, האחים והאחיות שנלחמים יום יום במחלקות הקורונה על חייהם של מאות חולים, על השבועות הקשים של הגל השלישי.
"שום דבר ממה שראינו עד היום וממה שחווינו עד היום בקורונה לא מתקרב למה שאנחנו חווים בשבועות האחרונים", אומר פרופ' אלון הרשקו, מנהל מחלקה פנימית ומחלקת קורונה במרכז הרפואי הדסה. "יש לנו הרבה יותר חולים, הרבה יותר צעירים, ובמצב הרבה יותר קשה".
הרשקו מנהל את מחלקת הקורונה עוד מימיה הראשונים של המגפה, לצד המשך ניהול המחלקה הפנימית שבראשה הוא עומד. הוא מתאר עבודה מסביב לשעון שלו ושל כל הצוות, בלי רגע של מנוחה. "אנחנו כבר כמעט שנה נמצאים בתוך מלחמה כל הזמן. על חופשים אין בכלל מה לדבר, אפילו מנוחה בסופי השבוע בשביל לצבור כוחות לעוד שבוע של מלחמה לא תמיד אפשרי".
איך נראה העומס הזה בפועל? עד כמה הוא משפיע על תפקוד בית החולים?
"הוא משפיע מאוד, אבל בעיקר על המחלקות הפנימיות. קורונה היא מגפה של המחלקות הפנימיות. ההשפעות שלה הן השפעות על המערכות והאיברים הפנימיים. מי שנאלצים להתמודד עם זה אלה המחלקות הפנימיות, ובשביל לעשות את זה היינו צריכים לצמצם אותן".
סגרתם מחלקות פנימיות?
"לא, אבל צמצמנו כל מחלקה בשביל שנוכל להקים שש מחלקות קורונה. זה אומר שיש הרבה פחות כוח אדם שיכול לטפל בחולים רגילים שמגיעים למחלקות הפנימיות. אנחנו מקבלים סיוע ממחלקות אחרות בציוד וגם בכוח אדם, במיוחד במרדימים שעוזרים לנו עם חולים מונשמים. אבל עיקר הנטל נופל על המחלקות הפנימיות כי לנו יש את היכולת, הידע והניסיון לטפל בחולי הקורונה. אבל זה גובה מחיר, והמחלקות נשחקות".
איך הצוותים מתמודדים עם העומס?
"יש לזה שני רבדים. ברובד הפיזי אתה רואה שהאנרגיה של הצוותים נגמרת. טכנית נגמר הכוח מרוב העומס, הלחץ והרצון לתת את הטיפול הכי טוב שרק אפשר. אני יכול לתת לך את הדוגמה שלי. אני כל בוקר פותח במחלקה הרגילה, לראות שהכול תקין ואז עובר למחלקת הקורונה, ונע כל הזמן על הציר הזה. הצוותים במחלקות מתמודדים עם עוד ועוד חולים ובמצבים קשים. במחלקת הקורונה שאני מנהל יש 30 מיטות, כולן מאוכלסות ואף אחד לא נושם לבד, חלק עם מחוללי חמצן וחלק מורדמים ומונשמים. זה המצב שאיתו אנחנו מתמודדים במישור הפיזי. אבל יש גם את המישור הנפשי, והוא חמור לא פחות ואולי אפילו יותר. אני רואה את הצוותים ויודע שההשלכות של מה שהם עוברים יום יום יישארו איתם עוד הרבה מאוד זמן. כיום אנחנו עובדים על אוטומט, אבל אתה יודע שאחרי זה לצוותים תהיה פוסט־טראומה. אנחנו רואים את זה בדרך. גם אחרי שהקורונה תחלוף אנחנו נישאר שנים בהתמודדות עם המשבר הנפשי שנגרם לצוותים".
מה הופך את הגל הזה ליותר קשה להתמודדות מהגלים הקודמים?
"הכול, אבל בעיקר מצב החולים. בגלים הקודמים הילדים של החולים חיכו מחוץ למחלקה כדי לשמוע איזושהי בשורה לגביהם. עכשיו זה הפוך. ההורים בני ה־70 נמצאים מחוץ לדלת המחלקה כדי לשאול מה עם הילד שלהם שבן 50-45. בתחילת המגפה רוב החולים שהגיעו היו חולים קלים. היום חולים קלים בכלל לא מגיעים".
הכאב והדאגה בקולו של הרשקו ניכרים לאורך כל הדרך. ייאוש, הוא אומר, לא בא בחשבון ולו לרגע אחד. אבל הוא כן מודאג. במיוחד כשמדברים על פתיחה של המשק בזמן הקרוב. "אנשים צריכים להבין שהמשמעות היא עוד המוני חולים קשים שיגיעו למחלקות הקורונה, שגם ככה סובלות מרוויה קשה".
זה אומר שלא תוכלו לקלוט יותר חולים?
"אין דבר כזה שלא נוכל פיזית לתת מיטה לחולה. זה כן אומר שכוח האדם שלנו לא יהיה מסוגל לתת את הטיפול הנדרש. גם מבחינת ציוד, אבל גם מבחינת אנרגיה. בסוף המחלקה יכולה לטפל במספר מסוים של אנשים. אפשר לסחוט אותנו לטפל בפי שניים ממה שאפשר, אבל היום אנחנו מטפלים בפי חמישה חולים קשים ממה שהמחלקה מסוגלת לעמוד בו. במשך שנים הזניחו את המחלקות הפנימיות ולא נתנו לנו תקנים ותקציבים בשביל לחסוך בעלויות, עכשיו מדינת ישראל משלמת את המחיר על המדיניות הזאת. אם היה לנו הרבה יותר כוח אדם יכולנו להחזיק את הראש מעל המים יותר זמן ולאפשר יותר פתיחה של המשק. אבל אין לנו, ואנחנו לא נוכל לעמוד בעוד עלייה".
"טירוף אחד גדול"
התמונה הקשה שמציג הרשקו אינה ייחודית להדסה. בכל בתי החולים בארץ, בצפון, בדרום ובמרכז, התמונה זהה. גם הדברים ששומעים מהצוותים במחלקות הקורונה השונות נשמעים זהים. ברבים מבתי החולים בארץ אמבולנסים נאלצים לחכות כדי שניתן יהיה לפנות מקום לחולה קורונה שמגיע, והם לא מפסיקים להגיע.
"אנחנו נמצאים בטירוף אחד גדול", אומרת תהילה מרסל גבאי, האחות הראשית של מחלקת קורונה ב' בבית החולים ברזילי. "כל חולה שמגיע זה פרוצדורה לא פשוטה. יש תנועה גדולה של חולים חדשים כל הזמן, הרבה יותר ממה שהיה לנו עד עכשיו בקורונה. ואלה חולים קשים. להכין כל חולה, לבדוק כל הזמן שיש מקום במחלקה לעוד חולים. זה מצב קשה מאוד".
זה סרט נע של חולים?
"אי אפשר לקרוא לזה סרט נע, כי החולים לא נכנסים ושעתיים אחר כך יוצאים. חולה שנכנס למחלקת קורונה נכנס לתקופה ארוכה. הצוותים מתמודדים עם מציאות מאוד מורכבת".
איך הקושי של הגל הנוכחי מתבטא אצלכם במחלקה?
"אצלנו הוא מתבטא בעיקר בגילים הצעירים יותר של חולים, וגם בכך שהחולים מאוד לא יציבים ובמצב קשה. המחלה נראית אחרת. הרבה יותר קשה. אנחנו כל הזמן בפנים, בתוך האזור הנגוע. אין הפוגות כמו שהיו בסבבים הקודמים. מי שנכנס לאזור הנגוע מבין הצוותים לא יוצא משם הרבה זמן. אני נכנסתי היום לאזור הנגוע ויצאתי משם רק אחרי שלוש וחצי שעות, כשכבר הכריחו אותי לצאת בשביל התרעננות קצרה".
מה המשמעות של להיכנס לאזור "נגוע"?
"זה אומר להתמגן לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, בכל ציוד המגן, ולהישאר איתו במשך שעות. אין מצב שאין איש צוות סיעודי בתוך המחלקה מול המצלמות והמוניטורים, כי בכל רגע עלולה להתרחש התדרדרות שמצריכה טיפול מיידי. מבחינתנו כצוותים זה אומר שעל כל אחד שיוצא להתרעננות מישהו צריך להיכנס במקומו. זה להיות שם כל הזמן מסביב לשעון".
בברזילי כעת פתוחות ארבע מחלקות קורונה, ועוד מחלקת טיפול נמרץ קורונה. נכון לזמן כתיבת שורות אלה כ־70 חולי קורונה מאושפזים במחלקות השונות. יחסית לבתי חולים אחרים, אצלם המצב עוד מתון והם טרם הגיעו לסף האי־ספיקה שבתי חולים רבים הגיעו אליו. אבל הם גם לא רוצים להגיע לשם. המשמעות של הגעה לרף הזה מאוד ברורה מבחינתם.
"ככל שיגיעו אלינו יותר חולים הטיפול שניתן יהיה פחות טוב. הקשר ישיר. כיום יש לנו הרבה הצלחות יחסית. אנחנו נלחמים על כל חולה וחולה ומצליחים להציל רבים מהם. אנחנו ניתן מעצמנו הכול ונשמור על הרמה הכי גבוהה שאפשר. אבל זה יהיה מאוד קשה. כל חולה קורונה מוקף במכשור רב. הטיפול בכל חולה הוא קשה, וככל שיהיו יותר זה ישפיע".
בבית החולים רמב"ם לא האמינו בתחילת המגפה שזה יהיה המצב שאיתו הם יצטרכו להתמודד. את המחלקה הראשונה שלהם הם פתחו כבר בחודש מרץ. מאז היקפי התחלואה שאיתם בית החולים מתמודד הכפילו את עצמם פעמים רבות. "התחלנו להתגבש כמחלקת קורונה אחת, אי שם במרץ. מחלקה שהיו בה 30 מיטות בסך הכול. היום כל החניון התת־קרקעי הפך למחלקות קורונה שיכולות להכיל במקסימום 900 חולים", אומר אלכס קרמסקי, האח האחראי במחלקת כתר (קורונה) א' בבית החולים רמב"ם.
מה השתנה ממרץ ועד עכשיו?
"הכול. בהתחלה כשהתחלנו להתארגן חשבנו שנצטרך לטפל רק בחולים שיגיעו מחו"ל ונצטרך בעצם לבודד אותם משאר החברה כדי שלא תהיה כאן התפרצות. מהר מאוד הבנו שלא זה הסיפור. השינוי הכי כבד זה ברמת החומרה של החולים שמגיעים אלינו. אין לנו כמעט חולים קלים. החולים שמגיעים היום מגיעים עם קורונה הרבה יותר סוערת והרבה יותר מורכבים מבחינה רפואית".
איך העובדה הזאת מתבטאת בשטח?
"זה מתבטא ביכולות הטיפול שלנו ובתוצאות שלו. בתחילת המגפה שחררנו למלוניות אשפוז 95 אחוזים מהחולים, היום המצב מאוד שונה. יש עוד ועוד אנשים שלא משתחררים בכלל. יש לנו לצערנו בשבועות האחרונים ממוצע של בין שלושה לארבעה מתים ביממה. גם חולים שאנחנו כן משחררים יוצאים מכאן עם הרבה יותר סיבוכים ונשארים תלויים במערכת הרפואית הרבה יותר זמן".
ברמב"ם מאושפזים, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, יותר ממאה חולים בארבע מחלוקות קורונה. בקרוב, אלא אם תתחיל להתרחש ירידה, יצטרכו לפתוח מחלקה נוספת. המחיר של כל פתיחת מחלקה כזאת הוא פגיעה ביכולת של בית החולים לטפל בחולים אחרים, שאינם שייכים למחלקת קורונה.
"כבר בשלב מאוד מוקדם את המחיר שילמו שירותי המותרות כביכול. כל הניתוחים הלא דחופים נדחו, למרות שמדובר בטיפולים חשובים ונחוצים. אחר כך את הצוותים גיבשנו לפי תקני הקורונה שנתנו לנו וצמצום הפעילות הרגילה של בית החולים. מחלקה נוספת מתופעלת למעשה על ידי צה"ל", אומר קרמסקי.
כמו מקביליו בבתי החולים האחרים, גם קרמסקי מתוסכל ומדווח על תחושות קשות לנוכח המצב. התחושות, הוא אומר, רק הופכות לקשות יותר כשרואים את חוסר ההקפדה של הציבור על ההנחיות. "זה קשה לראות את זה. אנחנו קוראים לציבור שוב ושוב לשמור על עצמו כדי לתת לנו את היכולת לטפל בצורה אופטימלית בלי לקרוס. אנחנו על סף קריסה. אם נגיע למצב של כמויות מטורפות של חולים המערכת לא תוכל לתת טיפול לחולים אחרים שאינם חולי קורונה. אנחנו נצטרך להתחיל לתעדף במי לטפל".
אתה מתאר את התמונות שראינו מאיטליה בגל הראשון.
"נכון, והטראומה הבלתי נתפסת שהייתה שם יכולה לקרות כאן אם לא נתעשת ומהר".
יש פחד מהתוצאות של פתיחה של המשק בשלב זה?
"חד־משמעית. אנחנו רואים את ההיענות של האוכלוסייה ואנחנו מבינים את הקושי של האנשים, אבל אנשים לא מבינים מה הולך כאן בפנים. יש פה אנשים צעירים, בני 30 ו־40, שקורסים ומגיעים למצב של החייאה בתקווה שהיא תסתיים בצורה חיובית. היו לנו גם נערים בני 17 ו־18 שאושפזו עם סיבוכים מקורונה. הם לא רבים, אבל גם הם קיימים. זה מכאיב לראות שבזמן שכאן חולים קורסים, אנשים שיכולים ללכת להתחסן ולהגן על עצמם לא עושים את זה. יש לנו יכולת שאין לאף מדינה בעולם. יש לנו חיסונים בשפע. כשבכל מקום אחר משוועים להם, כאן זורקים עודפים כי אנשים לא מגיעים להתחסן. זה מצטרף לחוסר ההקפדה שיש בכל מקום של ההנחיות. אם יפתחו עכשיו אנחנו נראה מראות קשים. זה לא מבשר טובות".
הרעבה מתמשכת
הקריסה של בתי החולים נובעת מגורמים רבים. חוסר השמירה של הציבור הוא אכן גורם מרכזי לכך. כך גם הייבוש התקציבי של המחלקות הפנימיות שהוביל למחסור בכוח אדם. אך בנוסף לכך, גם ייבוש מערך בריאות הציבור תרם את חלקו לכך. "מה שאנחנו רואים זה תוצאה של הזנחה רבת שנים של בריאות הציבור", אומרת אדווה לוטן, מנכ"לית עמותת 'מדעת'. "הרי כל תחום ההסברה לציבור, שאם הוא היה מתפקד כמו שצריך הציבור היה מבין יותר ונענה יותר להנחיות, סובל ממשבר חמור. ארגונים כמונו נכנסים מתחת לאלונקה כדי למלא את החוסרים האלה. אנחנו עושים כנסי הסברה בזום, אחד מהם הערב (יום חמישי) שישודר באתר ערוץ 7 ובפייסבוק שלנו, שבו הציבור יוכל לשאול את כל מה שמטריד אותו. אבל זה לא אמור להיות כך. זה היה אמור להיות מערך מסודר. אותו דבר בנוגע לחקירות אפידמיולוגיות, שיש במערך בריאות הציבור רק 20 אחיות שמוקצות לנושא ומוכשרות אליו".
יגידו לך שעד עכשיו לא היינו צריכים את זה, ואף אחד לא יכול להתכונן למגפה של פעם במאה שנה.
"זה נכון. אבל גם להתפרצות החצבת מלפני שנתיים וחצי לא היו ערוכים. זה היה צריך להדליק את כל הנורות האדומות. כשדיברתי באותם ימים עם אנשי המערך שאלתי אותם למה אין הנגשה של המידע לציבור, והתשובה הפשוטה הייתה כי אין את הכסף לזה, והיה צריך לבחור האם לתעדף את החצבת או את העכברת. ואז דיברנו על התפרצויות שלא מתקרבות לקורונה. היה זמן לתקן ולא עשו את זה. זה לא עניין אף אחד. לא קמה אף מפלגה שבחרה להדגיש את הנושא הזה בשלל מערכות הבחירות שהיו כאן".
פרופ' הרשקו רואה את הדברים באופן דומה לתיאורה של לוטן: "אנחנו רגילים להתווכח בבחירות על כל נושא, ואף פעם לא מתפנים להתעסק בבריאות. הרי זה הנושא שעליו כולנו יכולים להסכים. קיווינו שהיום כולם יראו את המחיר במה שקורה בבתי החולים, אבל זה לא ככה. בגל הראשון לכולם היה אכפת מהצוותים הרפואיים. התייחסו אלינו כאל גיבורים. עכשיו זה מרגיש כאילו לוקחים אותנו כמובן מאליו. הרי ברור שאנחנו נוכל להתמודד עם מאות ואלפי חולים קשים. אף אחד לא עוצר לרגע ומשנה כיוון. והחלק הכי כואב הוא שמאוד קל לשנות כיוון. כל מה שצריך זה לחזור לסולידריות של תחילת המגפה. שהציבור יבין שחלוקת העבודה היא כזאת: אנחנו נעשה את המקסימום כדי לטפל בכל חולה וחולה, והוא יעשה את המקסימום כדי לא לחלות".