במרכז פרשת השבוע נמצאים מעמד הר סיני ומתן תורה. עשרת הדברות שניתנו במעמד זה מכילות את תמצית התורה וההתגלות האלקית לעם ישראל. יחסית, זו פיסקה קצרה מאוד. מסביבה, עוסקת הפרשה בהרחבה במסגרות, בכלים שלתוכם יוצקים את אורות התורה. נעסוק בכך הפעם תוך התמקדות בפרשייה האחרונה בפרשה.
אחרי מעמד הר סיני ועשרת הדברות מופיעה פרשייה קצרה העוסקת בדיני המזבח.
ההמשך הסביר של פרשת יתרו, שבה מופיע סדר מינוי השופטים, יסוד מערכת המשפט ומתן תורה, הוא פרשת משפטים הסמוכה, הנפתחת במלים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". שיבוצה של פרשיית המזבח בין מעמד הר סיני לבין פרשת משפטים אינו מובן. הרי מקומה הטבעי הוא בפרשיות המשכן שבסוף ספר שמות או בפרשיות הקרבנות, הכהנים והקדושה, שבספר ויקרא.
זו דוגמה יפה למקרה שבו מיקומה של פרשה מהווה גם בסיס לפירושה. יש להניח, שפרשת המזבח מובאת כחתימה למעמד הר סיני כדי להורות משהו הקשור למעמד הר סיני שהסתיים זה עתה. נעיין בפרטיה לאור ההנחה הזאת:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:
זו היא הקדמת הפרשייה והיא מסבירה את הרקע להופעתה – ההתגלות האלקית במעמד הר סיני.
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:
איסור זה מובא כאן כהמשך לפסוק הקודם, והוא מפורש בהרחבה בכמה מקומות בתורה, בעיקר בספר דברים. ה' מסביר לעם ישראל, שמכיון שלא ראו כל תמונה בהר סיני, במעמד ההתגלות המשמעותי ביותר בתולדות האומה, אין מקום להמחשת האלקים בדמות אלהי כסף וזהב.
מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:
עתה מציעה התורה את המזבח כחלופה לפולחן לאלילי זהב וכסף. המזבח הוא המקום שבו ניתן יהיה להמשיך משהו מן ההתגלות של הר סיני: "אבוא אליך וברכתיך". כפי שנהגו האבות בספר בראשית, וכפי שיתבאר בהרחבה בפרשיות המשכן, השראת השכינה קשורה בהקמת מזבח ובהבאת קרבנות עליו.
כך נהגו אברהם, יצחק ויעקב, וכך יהיה גם בעתיד.
ברמת הפרט, כל עוד יהיה היתר הבמות, הקמת מזבח והקרבת קרבנות יאפשרו התגלות ה', שכינה או מלאך. כמו לדוגמה אצל גדעון (שופטים ו) ואצל מנוח ואשתו, הורי שמשון (שופטים יג). ברמת העם כולו, סביב המזבח מתרחשים מעמדים של הופעת השכינה כמו בימי יהושע בהר עיבל (פרק ח), במשכן שילה, בבמה הגדולה של שלמה (מלכים ב ג), ובסופו של דבר, בבית המקדש.
עתה מובן היטב מיקומה של הפרשייה. היא נכתבה כאן כדי ללמד כיצד ניתן להמשיך משהו ממעמד הר סיני גם לדורות שיבואו.
והנה, בסיומה של הפרשייה מופיעים שני דינים הנוגעים לבנית המזבח: איסור השימוש באבני גזית ואיסור העלייה אל המזבח במעלות.
וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.
לאור האמור יש להבין מדוע נמנו כאן דווקא שתי המצוות האלה.
המצווה הראשונה, איסור אבני גזית, מנומקת בצורך להרחיק בין כל גילוי של חרב, אפילו אם אין בה ממד של מלחמה ופגיעה בחיי אדם, לבין מקום ההתגלות. זהו בנין אב וקל וחומר, לכל אשר יפרטו לימים נביאי ישראל. המזבח, הקרבנות והמקדש אינם מכפרים על חטאים שבין אדם לחברו, על השחתה מוסרית, ועל כל מיני עוול ורשע: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי" (ישעיהו א טז), אין טעם בקרבנות ואין בהם ערך כשהם מלווים בהנפת חרב. בניגוד לתפיסה המוטעית הרווחת בדתות אחרות, ולצערנו גם בעם ישראל עוד מימי הנביאים, הפולחן לה' אינו יכול לשמש כפרה על עוונות כאלה, אלא אדרבה, רק היטהרות והזדככות מן העבירות שבין אדם לחברו מאפשרת ליחיד ולאומה לגשת אל המזבח שלא הונפה עליו חרב, ולזכות בהתגלות.
המצווה השנייה, גם היא עוסקת לפי פשוטה בסדר בניית המזבח. צריך שיפוע מתון ולא מדרגות, כדי שהכהנים לא יפסעו פסיעה גסה ולא תגלה ערוותם עליו. חז"ל כבר תמהו, הלא יש לכהנים מכנסיים, וגם בלא זאת, הרי אין הערווה נגלית אלא אל האבנים שמתחת, והשיבו, שלא מדובר על היחשפות הערווה כפשוטה, אלא זו הדרכה לכך שנדרש הילוך של צניעות ומתינות כשנגשים אל המזבח (מכילתות, לקח טוב ועוד).
הפסוקים החותמים את הפרשה מהווים חתימה סמלית לאחד הנושאים המרכזיים בה, התופס את חלק הארי של הפרשה, יותר מאשר עשר הדברות: עיצוב הכלים המכילים את האורות. יתרו מלמד את משה רבנו שאי אפשר לקיים את תורת המשפטים אם לא תוקם מערכת משפט מסודרת ובה שופטים ראויים והגונים. הקב"ה מורה למשה רבנו שעליו להדריך את העם כיצד יש לגשת למעמד הר סיני. תחילה בהכנות של ימי ההגבלה, כדי שיגיעו מטוהרים, ולאחר מכן במעמד עצמו – אל יהרסו אל ה' לראות! לא להדחף, לא לפרוץ את הגדרות.
ההדרכה המעשית הכללית הנובעת מכך היא שדרך ארץ קדמה לתורה. טהרה וקדושה קודמות לעבודת ה', להתגלות ולהשראת שכינה. הנטייה של האדם והעם עלולה להיות הפוכה. לפעמים ממקום פסול, של רצון להפטר מן החובות המעיקים והדרישות המכבידות ולזכות בישועה בדרך מהירה וקלה, ולפעמים ממקום גבוה – של רצון עז, כיסופים וגעגועים לקדושה, תוך דילוג וקיצורי דרך.
כל המעטפת של פרשת יתרו מלמדת שלא זו הדרך. לא רק שלא משיגים בכך קדושה והתגלות ה', אלא מחללים את הקודש וגורמים להסתלקות השכינה.
גם מחנכים ומורים סבורים לפעמים שכדאי לקרב תלמידים לתורה על ידי מינונים גבוהים של עזות דקדושה, בדילוג על מדרגות. הם חוששים מפני הקרירות שבמגבלות המוסריות, ההלכתיות וההנהגתיות. אך התורה מלמדת שאי אפשר לעלות במעלות על המזבח אלא רק בצעדים מתונים ומדודים, שאם לא כן, ח"ו – תגלה ערוותך עליו.
יהי רצון שנשכיל למצוא את המידה הנכונה שבין הרצון להתעלות לבין הזהירות מדילוגים מסוכנים.