אנחנו במגיפה. מגיפה פוליטית. הנשאים הם כולנו, החולים הם נציגנו ומנהיגנו. מימין ומשמאל דתיים חרדים וחילוניים. הם מגיעים מכל מקום ומגזר.
כולנו מתים לצאת מהמגיפה. היא איתנו במתכונתה הנוכחית כבר שנתיים, בהם המדינה נתונה במערכת בחירות בלתי נגמרת. היא גורמת למעולים ולטובים לא להיכנס לזירה הפוליטית כי שם כולם נפגעים, כולל המעולים שבאנשים, אלה שתרמו את מירב שנותיהם למען המדינה והעם.
המשנה מתארת את חניכתו של הכהן הגדול, רגע לפני כניסתו של המנהיג הרוחני לשמש בקודש, ביום הקדוש בשנה. זקני בית הדין משביעים אותו שלא ישנה ממה שלמדהו והוא מתחייב. אז פורש המנהיג הצידה ובוכה על שחשדוהו, והם פורשים הצידה ובוכים על שחשדו בו. הטקס המדהים הזה מראה את חרדת הקודש של הנהגה בריאה. חרדה ורגש שיש בה אחריות בלתי נגמרת. למען העם. המדינה. הרוח.
מדיניות היציאה מההדבקה שניסינו עד כה הייתה הכלה. "ככה זה פוליטיקה" "תמיד הייתה שחיתות" "אין אפשרות להשפיע בלי קומבינות" וכו'... מדיניות ה"כולם מושחתים" התגלתה ככזו שמפילה חללים אינסוף. חלקם בשל הידבקותם בשחיתות, חלקם על לא עוול בכפם. בפוליטיקה, ברשויות, בצבא, במשטרה, במערכות המשפט, בעולם העסקי, בהסתדרויות למינהם וכו'... הפכנו דור בסיכון וההכלה מתגלה כקטלנית ומסכנת חיים.
הדרך הנכונה לענ"ד היא אפס הדבקה. אפס סבלנות לכל מקרה של שחיתות. לכל ריח של קומבינה. לכל שקר קטן. בירור והרחקת החולים עד הבראתם. וחניכת הנהגה חדשה וקיימת שחוקי המשחק החדשים ברורים להם.
זה לא יהיה קל. זה יגרום לכולנו לבכות לא מעט. לחשוד ולפרוש. אבל כשיש מגיפה צריכים לעיתים לנקוט בצעדים קיצוניים. להיות קיצוניים ביושרה. להיות קיצוניים ברצוננו לחסל את המגיפה ולמגרה.