לפני כמה זמן נסענו בבאר שבע אני והגר, אישה עוצמתית ומופלאה שעובדת איתי בכפר הנוער. במהלך הנסיעה חלפנו בסמוך לבית נטוש שהכרתי והיא אמרה לי שזה הבית שבו גדלה
נבהלתי, מאז שאני ילד שמעתי שזה בית עם סיפור - היה שם בעל שרצח את אשתו לעיני ילדיהם, התברר לי שהגר היא אחת מהם. הסיפור עם שירה איסקוב בדיוק עלה לאוויר והיא התחילה לספר איך זה מרגיש בכל פעם מחדש שהאירועים האלה מתפרסמים ומחזירים אותה אל אותו הלילה. במציאות שלנו היא חוזרת אל אותו הלילה יותר מדי פעמים.
בסוף השבוע האחרון זה שוב קרה - אבא שיורה באשתו אל מול ארבעת ילדיהם, בדיוק כמו שקרה לה. עם צאת השבת היא שלחה לי הודעה ואמרה שאני יכול לשתף מה שכתבה מדם ליבה, כי אין לה פייסבוק משלה.
עוד לפני ששיתפתי קראתי ודמעתי
"זוכר שאמרתי לך שאני חייבת כבר לכתוב...והנה קרה אתמול בערב ולפני שעה פשוט הוצאתי הכל על דף, הרגשתי שאני חייבת לפרוק:
לי זה קרה בגיל 9.
עוד רצח ועוד ילדים שנשארים לבדם. את מה שמחכה לילדים האלה רק מי שעבר את זה יכול לדעת. לעולם לא שיתפתי בסיפור שלי אבל כבר אי אפשר כבר לשתוק! מישהו במדינה הזאת חייב להתעורר לשים לזה סוף, לאותם גברים שרוצחים את הנשים שלהם ועוד לעיניהם של הילדים - אותם הטראומה הזאת תלווה עד ליומם האחרון בחיים.
התמונה הזו של אמא ברגעיה האחרונים תלווה אותם כל בוקר כשיפקחו את עיניהם וכל לילה לפני שירדמו, גם אחרי שלושים שנה ויותר.
זה מתחיל עם סבא וסבתא, ואחר כך מבינים שסבא וסבתא לא באמת יכולים לגדל אותם ולעשות איתם שיעורים כשהם חוזרים מבית הספר, ואז חושבים לפזר אותם בין הדודים וזה גרוע כי הילדים כבר לא גדלים יחד כאחים - עד עכשיו לפחות היה להם אחד את השני ואז עולמם שוב חרב עליהם כשמפרידים אותם אחד מהשני.
ואפילו לא הזכרתי את התחושה הזאת שמי שפתאום מגדל אותך בכלל לא מכיר אותך - הם לא יודעים איך את אוהבת לשתות את השוקו ולא יודעים מה הם ההרגלים של הילדים, והילדים? איך הם יסבירו בכלל? רק אתמול הוא למד לדבר ורק לפני רגע כל עולמו נגדע לו באחת על ידי מי שהיה אמור להיות זה ששומר עליו.
עכשיו אבא בטח ינסה להוכיח את אי שפיותו וכנראה גם יצליח, לצערי.
הוא בטח יאושפז לכמה שנים באיזה בית חולים פסיכיאטרי ולא הרבה זמן אחרי הוא פשוט ימשיך את החיים כאחד האדם, וגם יבקש לראות את ילדיו בשיא חוצפתו. והילדים? הם בסך הכל ילדים שעדיין מחפשים אחרי מי שבאמת ידאג ויטפל בהם כאילו היו ילדיו, אבל נדיר למצוא אחד כזה. ואז מה? במקרה הטוב הם יגדלו כולם יחד באיזה כפר ילדים קסום עם עוד הרבה ילדים כמותם ובמקרה הפחות טוב יפוזרו בין משפחות אומנה ויחפשו את אחיהם כשיגדלו.
והלוואי, הלוואי שלכל אחד מהם יהיה איזה איש שינתב להם את הדרך לדברים טובים והצלחות. כי הילדים האלה, הם בסך הכל ילדים, שאפילו לא יודעים, שכבר עכשיו הם מתחילים את המשימה הקשה בחייהם - לחיות עם עצמם, לחיות לבדם. אחרי כל מה שראו בבית.
אני מתחננת, מתחננת לכל אותן נשים שחושבות שזו רק קללה שתעבור, או רק סטירה שתעבור. תדעו שזה לא יעבור!
בבקשה, חוסו לפחות על הילדים שלכן, הם יהיו לבסוף אלו שנאלצים להתמודד עם החיים האלה לבדם, הרי הם רק ילדים.
לי זה קרה בגיל 9".