בכל הדיונים על מתווה פתיחת הסגר נפקד מקומו של מקום חשוב במיוחד – בתי הכנסת.
כן, אלה שנדבקו בתוית של מחוללי קורונה על לא דבר. היה זה בתחילת המגפה, כשהבדיקות היו מצומצמות והנתונים לא שיקפו אחוזי-אמת של הנדבקים. היה זה כשהרבה אנשים לא ידעו כיצד לנהוג, כשעוד לא חילקו את בתי הכנסת לקפסולות כשעוד לא הגבילו מספר אנשים לכל קפסולה.
בימים נוראים של השנה כשהתירו תפילה לפי כללים מוגדרים – לא היתה הדבקה בבתי הכנסת כיון ששמרו את הכללים, וחלקם אף החמירו יותר מהנדרש בחוק.
בתי הכנסת סגורים לגמרי בסגר הזה, לאחר שבסגר שעבר הותרה רק כניסת 10 מתפללים מה שבפועל בלתי אפשרי, ולכן גם אז נסגרו הרבה בתי כנסת. בלי טעם ובלי הגיון. גם כאלה שהם גדולים מאוד, אפילו עשרה אנשים לא מורשים להיכנס לכל קפסולה במרחקים ועם מסכות.
על פתיחת מערכת החינוך לוחצים ועדי ההורים, על המסחר ועדי הסוחרים. לבתי הכנסת אין ועד כזה. קשה להבין איך אין ולו ח"כ דתי או חרדי אחד שטורח אפילו להעלות נושא כה חשוב. לפחות לפי מה שמתפרסם בתקשורת לגווניה.
דוקא כיום, כשברור לכל שאין די בחיסונים, כשמתרבות המוטציות וההסתבכויות, בולט יותר מתמיד הצורך החיוני בתפילת הציבור בבתי הכנסת. אלה הנקראים "מקדש מעט", ובהם תפילתו של אדם נשמעת יותר. כך אמרו חכמים: "אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה" (ברכות ו, עמוד א).
לפי הכללים ולפי השכל הישר, כשבכל קפסולה שומרים המתפללים על מרחק של 2 מטר, ומכסים את פניהם במסכה – אין סכנת הידבקות, קל וחומר כאשר חלק גדול מהציבור כבר לאחר חיסון שני. כשכבר פותחים עסקים ובתוכם גם מספרות שהספר עומד בסמיכות ממש למסתפר - האבסורד זועק לשמים.
בימים אלה, צפה ועולה הביקורת של חז"ל, בקשר לסיבת הרוגי המלחמה הרבים במעשה פילגש בגבעה. בני ישראל יצאו אז לקרב נגד בני בנימין על פשע חמור נגד אישה מסכנה. בה בעת, איש לא חשב לעשות משהו נגד עבודה זרה (פסל מיכה) שנעשתה לעין השמש. על כן באה הטענה הקשה "בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם" (סנהדרין קג,ב).
ובפרפראזה לימינו – לפתיחת מקדש מעט לא דאגתם ולפתיחת מספרות דאגתם.
יש להסיר במהירות הגבוהה ביותר את החרפה הזו מעלינו, ולפתוח את בתי הכנסת, לפי כללי הזהירות, כפי שכולנו כבר מכירים ורגילים בהם, ויפה שעה אחת קודם.