לציונות הדתית מגיע יותר

הציונות הדתית גדולה בהרבה מקבוצת ייצוג זו או אחרת. הבה נקווה שזה רק סוף דרכה של תרבות הג'ובים, המנגנונים והשמות.

הרב יצחק דביר , כ"ו בשבט תשפ"א

לציונות הדתית מגיע יותר-ערוץ 7
הרב יצחק דביר
צילום: עצמי

כך נראה הסוף? תנועות קמות והולכות, ועולם כמנהגו נוהג. האם מישהו יכול לנבא את קץ דרכן של התנועות הללו רגע לפני שזה קורה? או שמא רק ביד ההיסטוריה לשפוט זאת?

אני חושש שתשובה לכך קיבלנו בשבוע שעבר, במופע האימים העונתי של פוליטיקת הציונות הדתית.

בשעה שכל שאר המגזרים בישראל מנסים להבין על מה בדיוק המחלוקת ועל אלו נקודות עמוקות נחלקים בציונות הדתית בכל מערכת בחירות מחדש, לפתע הבנתי: קבוצות חדלות כאשר הן מפסיקות לסבוב סביב האידיאל המרכז אותן, ומתחילות לחלוק בתוך עצמן סביב שימור המנגנונים שהוקמו על מנת לשרת את אותם האידיאלים.

מישהו יודע מה ההבדל בין בצלאל סמוטריץ' ודוידי בן ציון? בין חגית משה למיכל וולדיגר?

כשהשמירה על המנגנון מהווה את מרכז הדיון, והיא גם הטענה איתה מנסים לשכנע את חברי המגזר בהצדקה לפיצוץ; כשבסופו של דבר בוחרים להודיע על תמיכה במי שמבטיח ג'וב כלשהו לחברי המפלגה, בידיעה שיש היתכנות שזה יפגע במי שלפני כמה רגעים הוגדרו כ'שותפים הטבעיים' ומועמדים רציניים למיזוג, נציגי אותה קבוצה שמתיימרים לייצג ואלו שמבקשים לקדם את אותם האידיאלים – זה הרגע שבו מבינים שהדרך בסוף דרכה.

אז לא, זו לא סוף דרכה של הציונות הדתית, היא גדולה בהרבה מקבוצת ייצוג זו או אחרת. אך הבה נקווה שזהו רק סוף דרכה של תרבות הג'ובים, המנגנונים והשמות, ומעבר לשיח סביב האידיאלים והרעיונות אותם אנו מבקשים לקדם.

לציונות הדתית מגיע יותר. לעם ישראל מגיע יותר.