אפתח בגילוי נאות: אני גבר ולא רצחתי את דיאנה. יתרה מזאת: אני גם לא שייך למגדר ממנו יצא הרוצח.
כי אין פרמטר של מגדר באיסור "לא תרצח". אלימות היא דבר כואב. משפיל. מרסק. את הנפש ואפילו את הגוף.
הכאב גדול שבעתיים (הרבה יותר. אבל הסלנג נוקב במספר הצנוע הזה...) כשהיא מתרחשת בתוך המקום שהכי אמור להגן עליך: הבית. המשפחה. לגלות שם בפנים ניכור וזרות, זה פגיעה שמי שלא חווה אותה לעולם לא יבין. אין לך לאן ללכת. הגעת הביתה ומסוכן שם.
אינני מצליח להבין איך ביום הקשה הזה אפשר לייחס את הפגיעה הזאת לחלוקה כלשהי בין גברים ונשים.
נכון, זה לא סטארט-אפ שרשום על שמה של הרבנית ימימה מזרחי. אבל הסחף לשם, דווקא בעת הזאת, כל כך מסוכן וכואב.
מותר לי להיגעל מהרצח הזה בדיוק כמו שכל אישה נגעלת ממנו. ככה, בלי "מצפון" או "שיעורי בית". פשוט להיגעל בגלל שאני בן אדם והמבט הקסום של דיאנה ז"ל (גם בת אדם) קרע לי את הלב. מותר לי לקרוא עדויות על מה הוא עשה ברגעים שאחרי, ולתת לבטן להתהפך. הבטן מתהפכת כי הרי אם חלילה אדרוס חתולה שתקפוץ לי לרכב, לא אצליח לתפקד יומיים. והוא? ה' ישמור.
ולגבי הטיפים לגברים: חשובים ככל שיהיו, צר לי לאכזב – לא כדאי להשליך אותם על מגדר כזה או אחר. טרם הגירושין שחוויתי ושהצילו את חיי, ניסיתי. נתתי את תמצית דמי. ניסיתי כל מילה שכתבת, רק כדי לנסות להרים את הראש מעל המים. "לגדל את עצמי", כלשונך. אפילו לבד – עם אפס תמיכה והמון ניכור מצד השותפה לדרך. וחטפתי. אוהו חטפתי. הלוואי והיא הייתה חזקה ממני פיסית, או אז הייתי "זוכה" לחטוף מכות של ממש כדי להבין (מהר יותר) באיזו רעה חולה אני חי. אבל הגבר, פיסית, הוא קצת יותר חזק. אז חטפתי מכות מסוג אחר (כן, גם לאובססיה אין פרמטר של מגדר).
ולא, אני לא רץ להאשים את המגדר המאמלל, חלילה (כי לאיסור "לא תאמלל" אין פרמטר של מגדר. אני בטוח שבקלות תדעי למצוא מקורות לכך...).
אני רק מבקש שנזכה כולנו לשמור על המקום הטהור שנקרא "משפחה" כמוגן מפני אלימות, השפלה ושאר מרעין בישין שחודרים לתוכו.
בשורות טובות!
מחכה לקרוא דברי תורה.
חותם בכאב,
א'.