קרוב משפחה שלי הוא "מצביע מסורתי" של מפלגת העבודה. למרות חילוקי הדעות ביננו תמיד רחשתי כבוד למפלגה הזו ולמצביעיה.
המפלגה שייצגה בכנסת את תנועת ההתיישבות העובדת סימלה בעיני את חלוצי העליות השניה והשלישית, ואת החברה שהיתה פה בקום המדינה.
חרוצה, ערכית, מסתפקת במועט ואידאליסטית. מנערותי זכור לי מפגש שהיה לנו, תלמידי ישיבה תיכונית, עם עמרם מצנע, אחד מראשי מפלגת העבודה בעבר. איש צנוע, אידאליסט, אלוף בצה"ל ואיש משפחה. מי שבגיל שישים התנדב לעזוב את עיר מגוריו חיפה, לרדת דרומה ולעמוד בראש וועדה קרואה שהוקמה לניהול העיר ירוחם.
הבלון הזה של מפלגת העבודה התפוצץ לי ברעש גדול.
בחירתה של מירב מיכאלי לראשות מפלגת העבודה המיתולוגית מעידה על נדידה אידאולוגית של הציבור החילוני בארץ למחוזות חדשים.
בפאנל שהיה לפני שנתיים בטלויזיה האוסטרלית קבעה מירב מיכאלי על סמך מקרי קצה של התעללות בתוך המשפחה כי "המשפחה הגרעינית כפי שאנו מכירים אותה היא למרבה הצער המקום הכי פחות בטוח עבור ילדים". לשיטתה צריך לעשות הפרדה בין מי שמביא ילדים לעולם למי שמגדל אותם בפועל; "את הילדים צריכים לגדל לאו דווקא הוריהם הביולוגיים, אלא מבוגרים שהמדינה תקבע שהם כשירים וראויים להורות".
את מה שהיא מיישמת בחייה האישיים: זוגיות און אנד אוף עם גבר שצעיר ממנה בעשור, ללא חיים משותפים תחת קורת גג אחת, והחלטה מודעת שלא להביא ילדים לעולם - היא משווקת החוצה במצע הפוליטי שלה. לשיטתה אין להסתפק בשיפוץ יסודי של מוסד המשפחה - צריך למגר אותו. היא מנומקת, יש לה אסטרטגיה ברורה, והיא נהנית מגיבוי שיטתי של פקולטות אקדמיות עתירות השפעה, וקרנות זרות עתירות הון. מירב מיכאלי מייצגת את המעבר מאנרכיזם אקראי לאנרכיזם ממוסד, מבלבול לכאוס.
המחשבה שנערה ממוצעת בבליך (רמת גן) אליאנס (רמת אביב) או בגימנסיה הרצליה (תל אביב) רואה במירב מיכאלי ובדומותיה מודל לחיקוי - מייאשת. המחשבה שרבות מאותן נערות יעברו את שרשרת החיול של הפמיניזם הקיצוני, ויהפכו, שלא מדעת, ללוחמות פמיניסטיות שלא ממש בטוחות האם הגבר הממוצע שהן מכירות בחיי היום יום הוא שותף לחיים או אויב פוטנציאלי - קשה לעיכול.
יש להניח שרק מעטות מתוכן תמצאנה תחליף (מלאכותי) לזוגיות יציבה או לאימהות, שרק מעטות מהן יהפכו לפרופסור באוניברסיטה, לאשת תקשורת, או למנהיגה פוליטית. יש להניח שרבות מהן יתעוררו בגיל ארבעים שמאחוריהן שובל ארוך של מערכות יחסים לא יציבות עם ילד או שניים / בלי ילד, ובעיקר - בודדות מאוד.