לנצח את הבחירות

נדמה לי שהמודעות הגדולה שמאפיינת את הדור שלנו כובלת את הרגליים ברצועות של הססנות וספק. והקורונה רק מקשה.

ד"ר חנה קטן , כ"ט בשבט תשפ"א

לנצח את הבחירות-ערוץ 7
ד"ר חנה קטן
צילום: דוד הוכברג

לבחור כמו החמור. הוא ניצב במרחק שווה בין שתי חבילות מספוא אך אינו יכול להחליט לאיזו מהן לגשת, וכך הוא מתלבט עד שהוא מת מרעב. קוראים לו חמורו של בורידן, פרי מחשבתו של פילוסוף צרפתי שחי לפני כ־700 שנה. בורידן טען שבניגוד לחמור הנ"ל, האדם המשכיל מסוגל לעשות בחירות אך הלבטים עלולים להשהות אותן. המשל הזה בא לומר שהרצון החופשי שלנו, שהוא ברכה גדולה, מביא עמו כבדות. כשחמורו של בורידן מהלך ביער בשביל צר שאמור להוציא אותו ממקום סכנה, והשביל מתפצל לשני כיוונים שונים, הוא תקוע. איך מכריעים בספק כזה? אפשר להטיל מטבע, או לבחור בדרך של ניסוי וטעייה, או על פי האינטואיציה. אבל רבים ינהגו כחמורו של בורידן.

כל כך קשה להחליט. במהלך חיי הייתי בכל כך הרבה צמתים כאלה, ותמיד הרגשתי שבעקבות הצעד שאעשה יוכרעו עוד צעדים רבים. למשל, לימודי הרפואה. שם כיבוד ההורים ניצח. אבל ההחלטה הכי משמעותית שלי אכן לקחה זמן.

נפגשנו לראשונה במוצאי חג הפסח, כמה חודשים אחרי שהתייתמתי מאבי. למדתי אז שנה שנייה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב הסמוכה לביתי, והוא למד בשיעור ז' בישיבת הר עציון. נפגשנו חודשיים, עד שהחליט הבחור שזה מאוד נחמד - אבל זה לא זה. רק כחצי שנה אחר כך, במוצאי פרשת יתרו, הרמתי את הטלפון ומעבר לקו היה קול מוכר, מהוסס. למחרת התחדש הקשר, והפעם הוא נגמר בטוב ב"ה. איך זה קרה? במנוחת הצהריים של שבת הבחור התהפך מצד לצד ולא נרדם. שאל אותו חברו: מה קורה איתך? תמיד אתה נרדם מיד! ואז הוא סיפר שהוא חושב על הבחורה ההיא מתל אביב. אמר לו החבר: אז במוצאי שבת תתקשר אליה! השיב בעלי: היא בטח כבר מאורסת מזמן. דחף אותו החבר לנסות: מה יש לך להפסיד? אז תגיד לה מזל טוב. וכך, לאחר שבוע ימים בלבד, כבר הגעתי לסעודת ט"ו בשבט בבית הוריו.

דייטים עם עגלת סופר. חתונה זה באמת סיפור רציני. השביל אל האושר מרוצף בלא מעט לבטים. אבל נדמה לי שהמודעות הגדולה שמאפיינת את הדור שלנו כובלת את הרגליים ברצועות של הססנות וספק. והקורונה רק מקשה. היא מטילה את צילה על האופטימיות הטבעית, והכול לוט בערפל. למרות כל זה, אני בהחלט רואה שיש חתונה־בום. מדי יום אני יושבת עם כלות כדי לסדר להן תאריך טנטטיבי עם תוכנית שנמתחת כמו קפיץ, מהונדסת ומודולרית עד כמה שניתן. לא רק התאריך לא ברור. אני שואלת: איפה את מתחתנת? והיא ממש לא יודעת. ומי ישתתף? היא לא יודעת. אבל אלו הם פרטים קטנים. העיקר שהיא מצאה את האבידה. וכך וירוס קטן הצליח לחנך רבים כל כך לקבל פרופורציות על החיים.

אבל הדרך לשם מורכבת. האתגר של הדייטים לא פשוט. להיפגש במרחק, עם מסיכות שמעמעמות את החום האנושי, זה לא זה. ואין מתי להיפגש, כי יש סגרים בערבים וגם בימים. וגם אין איפה להיפגש. אבל כל זה לא ישבור את עולם הדייטים. בראתי אתגר, בראתי לו יצירתיות יהודית תבלין. יש דייטים בסופר. כל אחד מכניס לעגלה מצרכים, וכך על הדרך לומדים הרבה זה על זה. או שנוסעים יחד ברכבת מתל אביב לנהריה וחזור - שעתיים של שיחה עם שולחן, כיסא וחימום. ואפשר להיפגש בלובי של שערי צדק או ביד שרה.

השעון התיאולוגי מתקתק. לאחרונה מצטללת בי התובנה שנושא המשפחה איננו מרכזי בתודעה של הבנים. יש האדרה מקיר לקיר של השירות המשמעותי בצה"ל, עם מגמה של הארכת השירות, פיקוד, קצונה ועוד, עשייה ציבורית מאוד מוערכת. אבל בניית בית יהודי איננה בין הערכים הנחשקים. גם הבחורים שרואים בזה חשיבות, וביניהם בחורים למדנים שתורתם אומנותם, בוחרים לדחות את הקמת המשפחה מתוך אחריות לכאורה. ישנן ישיבות שמדריכות את התלמידים לדחות את הפגישות עד שיעור ד', או עד לאחר השירות הצבאי אם מדובר בישיבת הסדר. יש אומנם היגיון בכך, כי חתונות בוסר לעיתים מבשרות מורכבות, אבל מצד שני שעת הזהב עלולה להיות מוחמצת. שעת הזהב היא חלון הזדמנויות שבו הלב עדיין פתוח, הלוח חלק, הראש לא מקובע. אבל הבנים לא ממהרים. יש להם הצעות אינספור ותחושת השפע המדומה גורמת לבלבול, לאדישות ולכבדות.

הבית גם מהווה עוגן מפני שחיקה דתית. בחור שמתחתן בגיל צעיר לוקח אחריות על החיים הרוחניים של אשתו ושל ילדיו. הוא לא יוותר על שולחן שבת, בית כנסת, חגים. היטיב להגדיר זאת הרב יוסף אליהו, מייסד עמותת השידוכים 'עין טובה': שעון תיאולוגי. מדברים המון על השעון הביולוגי של הבנות, אבל מי מדבר על השעון התיאולוגי של הבנים הרווקים? ככל שהבחור מתרחק משנות הישיבה וחיי הרווקות שלו מתארכים כך נכנסים לחייו הבדידות והקשיים ההלכתיים בתוך חברה שאינה תורנית. כמעט כולם רצו להתחתן מגיל אפס, אבל הם לא מצליחים. אגב, יותר מ־50 אחוזים מהמשתתפים במיזם הליווי לזוגיות 252 הם בנים. אולי בזכות העובדה ששני היזמים המוכשרים והאמפתיים הם גברים צעירים עם סיפור אישי ולב פתוח לשיתוף.

למי מגיע אוסקר? לפעמים מסרים עוברים חזק יותר כשהם מגיעים דווקא ממעגלים אחרים. השחקן שלמה בראבא הציג בערוץ 12 מונולוג חושפני, ושיתף את הציבור בפילוסופיית החיים שגיבש לאחר 70 שנות חייו, כשהגיע לזוגיות השלישית שלו. הוא פותח בשאלה: מה זאת הצלחה? כיצד מודדים אותה? הוא מביא לדוגמה את רובין וויליאמס, קומיקאי מפורסם ועשיר, שנמצא תלוי בביתו. הוא מסכם שעדיף להיות סנדלר מאושר משחקן מפורסם ומדוכא. הוא מודה שבצעירותו המשפחה הייתה שחקן משנה בחייו והמקצוע תפס את עיקר תשומת ליבו, וכך הוא הרס מערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות ופגע קשה באושרו. היום הוא מבין שהילדים הם האושר והמרגוע. הוא נהנה לקחת את הילדה מהגן גם אם מכריזים באוזניו "הנה, סבא מגיע". בגן המשחקים מרגיש בראבא שהוא צריך מנוף כדי לשחק עם בתו תופסת, ומצליח לרוץ אחריה רק בעזרת דמיון מודרך. הוא משוכנע שצריך לממן חופשת לידה לשני הורים, ועל הורות טובה הוא מציע להעניק פרס אוסקר.

בתרבות האסלאם מאוד קל לפרק את החבילה. האיש אומר לאישה "טלאך טלאך טלאך" והיא מגורשת, בלי טקס ובלי בתי דין. אנחנו מבינים שחתונה זה עניין רציני, גם אם זה גורם לנו להרגיש קצת כמו חמורו של בורידן.

לתגובות: drchana2@gmail.com