איזהו גיבור, "אני חי, זה בונוס"

איציק ברגר נפצע פציעת ראש קשה במבצע של שייטת 13 בזמן מלחמת לבנון השנייה. הוא מגייס כל יום מחדש את כל הכוחות כדי לקום וללכת.

הדס צורי , כ"ט בשבט תשפ"א

איזהו גיבור, "אני חי, זה בונוס"-ערוץ 7
"אני משתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול בנתונים הקיימים". איציק ברגר
צילום: לירון מולדובן

בחצר הבית היפה והמואר של איציק ושירה ברגר במושב בית גמליאל בנויים מתקני נינג'ה מרשימים שאיציק התקין לשלושת ילדיו, התאומים נועם ומאיה בני ה־12 ודניאלה בת התשע. "הם אתלטיים כמו אבא שלהם", מחייכת שירה.

הילדים מבצעים תרגילים מסובכים על המתקנים ועוברים בקלילות בין המוטות הגבוהים. אתלטיות העבר של האב נקנית לו כיום בעבודה יומיומית קשה. "יכולתי לבחור להיות מרוכז בפציעה הקשה, ב־90 אחוזי הנכות שלי ובעצמי. גם אם הייתי מתמלא ברחמים עצמיים ומרמור, אנשים היו מקבלים ומבינים. הרי הייתי כפסע מהמוות", אומר איציק. "אבל זה לא אני. ברור שהייתי מעדיף לחזור להיות בריא, אבל אני משתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול בנתונים הקיימים".

ברגר נפצע פציעת ראש קשה במבצע 'יער הנגב' של שייטת 13 בזמן מלחמת לבנון השנייה. כמילואימניק בצוות ייעודי של השייטת, היחידה שבה שירת כלוחם, הוא נפגע משני קליעים: אחד ריסק את פניו וגרם לו לאבד עין והשני ריסק שתי חוליות עליונות בגבו. כיום הוא סובל בעיקר מתפקוד הגב, ובכל יום נדרש להגיע לטיפולים במסגרת השיקום הארוך מהפציעה. במשך שנים הוא לא היה מסוגל לנהוג וכיום חייו סובבים סביב הבית, העבודה ובית החולים. "העובדה שהיום הוא חי, הולך על רגליו, עובד ומתפקד - זה נס גלוי", אומרת שירה. "אבל זה גם בזכות הכוחות והבריאות הנפשית הנדירה של איציק. הוא לא עסוק בלבכות על העבר, אבל גם לא מתעלם מהקושי. יש לו רגעים רבים שבהם הוא כואב מאוד, מתאבל על מה שאבד, ויחד עם זאת הוא קם וממשיך ושמח במה שיש לנו, וזה לא מעט".

קידוש על הים

איציק גדל במושב הדתי בית גמליאל במשפחה של שישה ילדים. הוא התגייס לקומנדו הימי בשנת תשנ"ד. "כשהתגייסתי שמרתי מצוות. במהלך המסלול הקשה של השייטת התפקרתי, או התפכחתי", הוא צוחק. "אבל כשפגשתי את שירה, לקראת סיום המסלול, חזרתי לשמור מצוות בזכותה". הוא סיים את המסלול ושירת כלוחם ביחידת הפושטים של הקומנדו.

איציק ושירה נישאו בתשנ"ח, ולאחר שירות סדיר ושנתיים של שירות קבע איציק השתחרר. כזוג צעיר שכל החיים לפניו הם טיילו קצת בדרום אמריקה. שירה התחילה ללמוד אומנות בבצלאל ואיציק התחיל לעבוד במשרד ראש הממשלה, שם הוא עובד עד היום. בנוסף לכך הוא היה חבר בצוות פורצים ייעודי בשייטת ונקרא לכ־100 ימי מילואים בשנה כדי לשמור על כשירות מבצעית. הוא השתתף במבצע חומת מגן כלוחם במילואים, וכשפרצה מלחמת לבנון השנייה קיבל צו 8 והתייצב ביחידה.

היית כבר נשוי, בן 30, בתחילת הקריירה. לא התלבטת אם להתייצב?

"היה לי ברור שאני מגיע. אני עושה עשרות ימי מילואים בשנה ועכשיו, בזמן אמת, לא יקראו לי? לא הגיוני", הוא מבהיר. "הוא היה על קוצים", נזכרת שירה. "הטילים הגיעו יותר ויותר דרומה והוא אמר שחייבים להגן על התושבים".

מבצע 'יער הנגב' שבו השתתפו ברגר וחבריו לצוות היה מבצע מורכב ומסוכן במיוחד. בימי שגרה ההכנות אליו היו נמשכות חודשים ארוכים, אבל בזמן מלחמה, כאשר נורו טילים על זיכרון יעקב וחדרה, הוחלט לצאת למבצע מיידי ולפגוע בחוליה שביצעה את הירי על מרכז הארץ. לפני כחודשיים נחשף בתוכנית 'זמן אמת' בתאגיד השידור 'כאן' הסיפור שמאחורי המבצע, שיצא לדרך עם מידע מודיעיני חסר והסתבך בעומק לבנון. לוחמי השייטת הפגינו במבצע גבורה, אומץ לב ואחוות לוחמים מעוררי השתאות.

ידעת שאתה יוצא למבצע בעומק לבנון?

"הגעתי לבסיס ביום חמישי, ומהר מאוד הבנתי שתוך כמה שעות יורדים לים. זה נקרא נוהל קרב מהיר, עושים את זה בשייטת בזמנים מסוימים", הוא משחזר. "זה לעבור מאפס למאה ברגע אחד: מכינים מפות, מתרגלים מה שאפשר ויוצאים למבצע".

מטרת המבצע הייתה להגיע לשכונה הנמצאת בפאתי העיר צור שבלבנון ולחטוף בכיר חיזבאללה, חבר החוליה האחראית לשיגור הטילים למרכז הארץ. מכיוון שאיציק הגיע ליחידה לפני חבריו לצוות, אמר לו הקצין הממונה שהוא יהיה חלק מהכוח המרכזי שיפרוץ לדירה שבה אמור להיות היעד, ואילו ע', חברו הטוב, יהיה בכוח ההיקפי, שתפקידו לוודא שלכוח העיקרי יהיו התנאים המיטביים לפעולה. "אני מכיר את ע'", אמר איציק לקצין, "הוא יעדיף להיות בצוות שנכנס לבניין מכיוון שהם עובדים בזוג. הוא לא אוהב לעבוד לבד. אני אשאר למטה במקומו". הקצין אישר את ההצעה והחליף בתפקידים. ההחלטה הזאת שינתה את חייו של איציק לנצח, שכן בשל המיקום שלו בזמן המבצע הוא נפגע באופן אנוש בעוד חברו ניצל. "לא סיפרתי את זה בתחקיר שעשו לי ב'כאן'", הוא אומר, "לא רציתי שע' יתבייש. אבל הוא היה זה ששאל אותי אחר כך מדוע לא הזכרתי את זה והבנתי שהוא דווקא מעוניין שאספר".

עשרות לוחמים השתתפו במבצע, שלא היה מבצע קומנדו קלאסי והייתה בו רמת סיכון גבוהה מהרגיל. "בזמן מלחמה לוקחים סיכונים שלא לוקחים בזמנים אחרים", אומר איציק, ושירה נושמת עמוק ונושכת שפתיים. המבצע אמור היה לצאת לפועל ביום חמישי בלילה. הסירות יצאו לדרך, הגיעו אל מול היעד אבל לא קיבלו "אישור טבילה" בשל אינדיקציות מודיעיניות חסרות. מפאת המורכבות ורמת הסיכון הגבוהה וכדי לתת מענה פיקודי מהיר ומדויק יותר כל שדרת הפיקוד של היחידה ירדה לים יחד עם הלוחמים. הכוח הסתובב וחזר לבסיס. בשישי בלילה הם יצאו שוב.

"כשהגענו אל מול היעד, עדיין בעומק הים ולפני הירידה לחוף, הכלים התקבצו יחד. מישהו הוציא בקבוק יין ועשה קידוש לכולם. זה היה מאוד מיוחד", אומר איציק, "קידוש בלב ים, אל מול מדינת אויב. לא ידענו מה מצפה לנו. זו תמיד הליכה אל הלא נודע". אישור הטבילה ניתן והכוח יצא בשחייה אל החוף.

פחדת?

"לא", הוא אומר, "סמכתי על עצמי ועל הלוחמים שאיתי".

בפרדס ליד התופת

כשהלוחמים עלו מהים והתחילו לנווט את דרכם אל השכונה שבפאתי העיר הם עברו דרך פרדס. בתצלום אוויר הוא היה נראה כמו פרדס רגיל, אבל בשטח התברר שמדובר בפרדס לא מטופל וסבוך מאוד. "זה היה כמו יער של עליסה בארץ הפלאות", נזכר איציק. "הפרדס היה סבוך וחשוך לחלוטין. הרגשתי כמו בצלילת לילה בנמל. כדי לא לאבד אף אחד שמנו ידיים על מי שהלך לפנינו". בגלל שלא היה זמן להכנות, לא בוצע פענוח מעבר על הצירים כמו שמבוצע בדרך כלל, ואיש לא העריך שהמעבר בפרדס יעכב כל כך את ההתקדמות של הכוח, שהיה צריך לסיים את המשימה לפני אור ראשון.

"כשיצאנו סוף סוף מהפרדס, באיחור רציני, השקפנו על השכונה. ראיתי חלונות פתוחים, מוארים, מאווררים עובדים. מציאות אזרחית לחלוטין". מדובר בשכונה גדולה ובבניינים רבי־קומות. "עברנו ליד לונה פארק, ראינו גלגל ענק ומתקנים לילדים. תחושה סוריאליסטית. אתה מבין שזו שכונה חיה ונושמת, מלאה אזרחים, ואתה מבין שעליך להיות עוד יותר מקצועי ומחושב". יחד עם זאת, השכונה מלאה גם מחבלים והלוחמים ידעו שאם יסתבכו, והסבירות לכך הייתה גבוהה, הם יהיו לבדם בלב מדינת אויב. "היה לנו ברור שתהיה היתקלות במבצע הזה", אמר אחד הלוחמים שהשתתפו בתחקיר ששודר ב'כאן', "התכוננו לזה".

הלוחמים איתרו את הדירה שבה היה אמור להימצא היעד לחטיפה. הכוח העיקרי נכנס לבניין בעוד הכוח ההיקפי הסתדר מסביב, כשתפקידו ליצור שטח סטרילי ולאפשר לכוח העיקרי לעבוד. הלוחמים נכנסו לדירה וזיהו בתוכה נשקים ואפודים, ומחבל שהתאים לתיאור שניתן להם. הוא היה שקוע בשינה. "לא הייתה לנו תמונה שלו", מסביר איציק, "רק תיאור כללי". שני לוחמים כפתו את המחבל, אבל הוא הספיק לצעוק והעיר מחבלים נוספים ששהו עמו בדירה. בשלב זה נפתחה אש תופת בתוך הדירה ואחד מקציני השייטת זרק רימון כדי ליצור יתרון לכוח. שחר רבינס, מפקד צוות בכוח המרכזי, נפצע קשה.

מתי אתה נפצעת?

"אחד המחבלים ניסה לברוח מהדירה. הוא פירק סורג מאחד החלונות והפיל אותו למטה. הרמנו את העיניים וראינו את המחבל, אבל לפני שירינו בו היה עלינו לוודא שזה אכן מחבל ולא לוחם שלנו. בזמן הקצר הזה המחבל שחרר צרור ושני קליעים פגעו לי בראש".

מה אתה זוכר מהרגע הזה?

"הכול עבר להילוך איטי. הבנתי שנפצעתי קשה. צד שמאל של הפנים היה מרוסק וכדור נוסף ריסק שתי חוליות בגב. גם הפה היה מרוסק. בעין שמאל לא ראיתי, הלשון שלי הייתה קרועה ונחנקתי מאיבוד דם".

"איציק לא היה חייב להיות שם", אמר ב'זמן אמת' תא"ל גור שרייבמן, כיום מפקד עוצבת אדום ואז מפל"ג הדרכה של השייטת. "ראיתי אותו יום קודם בבסיס ואמרתי לו: 'מה אתה עושה כאן? זה לא לגילך'. כשראיתי את איציק פצוע קשה, זה היה הרגע היחיד שבו היו לי מחשבות מחוץ למבצע. אני מכיר טוב את שירה, עוד לא היו להם ילדים אז, וידעתי שעם פגיעת ראש כזאת אין הרבה מה לעשות. חששתי מאוד לחייו".

הכול קרה באמצע הקרב. מי טיפל בך?

"ברגעים הראשונים, הכוח שאיתי התרכז בלהרוג את המחבל שירה בי. שמעתי מישהו אומר 'ברגר נפצע', והקצין אמר 'עזוב אותו, בוא נהרוג את המחבל'. אני זוכר שחשבתי: 'מה עזוב אותו? תחזרו לפה!'. די מהר החובשים חזרו וניסו לטפל בי". "הם היו בהלם מקור הרוח שלו ואמרו שלא ראו דבר כזה", אומרת שירה, "הוא לא הוציא הגה". "אני חובש קרבי בעצמי", מסביר איציק, "הבנתי שחטפתי פגיעת ראש ושהדבר היחיד שיכול לעזור לי לשרוד זה לנסות להירגע כדי לאבד כמה שפחות דם, ולקוות שאגיע לחדר הניתוח במהירות האפשרית".

"השייטת הייתה יכולה להימחק"

בשלב הזה הדירה כבר עלתה באש מרימון שהשליך אחד המחבלים והכוח התחיל להתפנות מהדירה, כשהיעד איתם. אחד מהלוחמים שהבחין במחבל יורד במדרגות זיהה שהוא לא חלק מהכוח וירה בו למוות. כל השכונה התעוררה מהירי והפיצוצים, ומחבלים רבים נוספים הצטרפו לקרב נגד הלוחמים. הכוח היה צריך להתפנות והזמן דוחק. הם סחבו שתי אלונקות של פצועים קשה והפיקוד החליט על פינוי אווירי. מסוקי קרב, מטוסי קרב ומסוקי פינוי הוזעקו לסייע בשעה שלוש לפנות בוקר, כשבחמש כבר עולה אור ראשון.

כדי להקל על הכוח ולמנוע את חשיפתו הפגיז חיל האוויר את הטרנספורמטורים של החשמל והאורות בעיר כבו לחלוטין. עכשיו היה עליהם לעבור שוב את הפרדס, והפעם עם שני פצועים קשה באלונקות.

היית בהכרה? הצלחת לתפקד?

"חלק מהזמן הייתי בהכרה", הוא נזכר. "מה שעניין אותי זה לא להפריע. חוץ מזה, הייתי מרוכז בעצמי. הייתי סנוב", הוא מתבדח. "הבנתי שאם לא יטפלו בי מהר לא אשרוד. הופתעתי לגלות אחר כך שעברו שעתיים וחצי עד שהגעתי לחדר ניתוח. הייתי בטוח שזה קרה מהר יותר, כי זה לגמרי לא הגיוני ששרדתי אחרי כל כך הרבה זמן". בגלל הקושי בהתקדמות בפרדס האלונקה נסגרה ואיציק, ששכב על הבטן כדי להצליח לנשום ולא להיחנק מהדם או מבליעת לשון, ירד שוב ושוב כדי לסדר אותה כך שיוכל להמשיך לנשום. למרות תפקודו העל־אנושי באותה סיטואציה, גם ממרחק השנים הוא עדיין מתייסר על שאולי לא עשה מספיק כדי להקל על חבריו.

הכוח עצר בקרחת יער בתוך הפרדס כדי לטפל בפצועים. הרופא, ד"ר תמיר וולף, הבין מיד שאינו יכול לעזור לאיציק בשטח. הוא טיפל בשחר רבינס, והכוח השתהה והסתכן מאוד. הרופא ביצע בשחר ניתוח שדה, אבל באמצע הניתוח קיבל פקודה להמשיך בהתקדמות. הוא המשיך בניתוח תוך כדי תנועה. "זה היה חילוץ הרואי", אומרת שירה, "הרופא ושניים מהקצינים קיבלו צל"ש על תפקודם בקרב הזה".

הכוח הגיע אל המסוקים בדמדומי השחר, וזמן רב עבר עד שווידאו שכל הלוחמים עלו על המסוקים. "השלב הזה היה בעיניי הכי מסוכן", סיפר רס"ן זיו גרשוני, אחד המפקדים. "נגיד שטיל פוגע במסוק מלא בלוחמים. זה כישלון לא רק של המבצע, זה כישלון קולוסאלי". "במובן מסוים, המבצע הזה היה בבחינת לסמוך על הנס", אומרת שירה. "השייטת הייתה יכולה להימחק שם". לבסוף, המסוקים המריאו והביאו את הפצועים לבית החולים רמב"ם בחיפה.

פרט חשוב בנוגע למבצע נודע לאחר מכן: המחבל, שהלוחמים חשבו שהוא היעד, לא היה בכיר החיזבאללה שאותו תכננו לחטוף אלא מחבל זוטר מאותה חוליה. גם איציק וגם חבריו למבצע טוענים כי הדבר לא הוריד בהרבה מחשיבות המבצע, שאמור היה לערער את הביטחון של האויב ולהפסיק את פעילות החוליה. המטרות הללו הושגו.

"הרגע היחיד שהרגשתי פחד מוות היה דווקא בחדר ניתוח", משחזר איציק. "דאגתי כל הזמן לשכב על הבטן כדי לא להיחנק, ושם הם הפכו אותי על הגב כדי להכניס קנה נשימה. הרגשתי שאני הולך. בדיעבד, מתברר שהם הרדימו אותי באותו שלב". הוא התעורר אחרי כמה ימים בטיפול נמרץ. "בתודעה שלי לפני שהרדימו אותי עברתי לעולם הבא", הוא אומר. "כשפתחתי את העיניים וראיתי את האור הלבן של הפלורסנטים היה לי ברור שאני כבר ז"ל".

"אני חי, זה בונוס"

שירה, מתי קיבלת את ההודעה?

"מרגע שאיציק קיבל צו 8 הייתה לי הרגשה מאוד לא טובה", היא אומרת. "כשהודיעו לי על הפציעה, התקשרתי לאחותי והיא אמרה לי: את ידעת". שירה בילתה את השבת אצל חברים במודיעין. בשבת בבוקר היא קיבלה טלפון ממספר לא מוכר. על הקו הייתה אמא של איציק, שהתקשרה מהטלפון של קצין העיר. "ההורים של איציק היו בטוחים שהוא נהרג. קצין העיר לא מסר פרטים. הוא רק אמר שצריך להגיע דחוף לרמב"ם כי איציק פצוע קשה, וגם לי היה ברור שאני נוסעת כדי להיפרד. זו גם הייתה האווירה, כי נהרגו המון מילואימניקים. בראש הייתי כבר בלוויה ובהספד. אלה היו רגעים מאוד קשים".

למיון רמב"ם הגיעו חברים רבים ובני משפחה. איציק היה בניתוח עד חמש וחצי אחר הצהריים. "זה היה מאוד מפחיד. שחר, שגם הוא נפצע קשה, יצא מהניתוח שעות לפני איציק ויצא מכלל סכנה, ואיציק המשיך לרחף בין חיים למוות. כשהוא התעורר, אחרי כמה ימים, זה היה רגע מאוד מרגש. שנינו בכינו", אומרת שירה ואיציק מוסיף: "הבנתי ששרדתי את זה. אני חי! זה כבר היה בונוס מבחינתי".

איציק סבל מפגיעה רב־מערכתית שכללה פגיעת ראש, איבוד עין, פה ולסת מרוסקים, פגיעה קשה בשתי חוליות בגב ופגיעה נוירולוגית. הוא עבר ניתוחים רבים ושחזור של הפנים והשיניים. "אמרתי לרופאים שיחזירו לי אותו משודרג", צוחקת שירה, "אם כבר, אז כבר". "מה את רוצה? קיבלתי גומת חן", הוא צוחק.

התאומים, נועם ומאיה, נולדו בשנת תשס"ח ודניאלה נולדה שלוש שנים אחריהם. "הילדים נולדו לתוך המציאות של הקושי והכאב, כי גם חמש שנים אחרי הפציעה איציק עדיין היה בניתוחים", מסבירה שירה. "זה השפיע ומשפיע עליהם בצורה עמוקה. הם לא הכירו את אבא שלהם כפי שהיה לפני הפציעה".

שירה היא דוקטורנטית העוסקת בתחום הטיפולי. אני מעזה ושואלת אותה אם בשלב כלשהו אחרי הפציעה, כשעוד לא היו להם ילדים, עברה לה בראש המחשבה למה היא צריכה את זה. "ממש לא", היא אומרת. "אנחנו ביחד מגיל צעיר. דווקא המחשבה שהוא יכול היה ללכת בלי שיהיו לנו ילדים הייתה בלתי נסבלת מבחינתי".

איציק הוא איש אצילי ומרשים. צנוע, כן ומשרה סביבו רוגע ונינוחות. מלבד הפגיעה בעין לא ניכר שהוא סובל מנכות קשה. כשאני שואלת איך התמודד עם המעבר החד מגבר צעיר, בריא ומצליח לאדם שמתמודד עם ניתוחים מסובכים, נכות וכאבים כמעט מדי יום, הוא אומר בכנות: "לקח לי זמן להשלים עם האובדן של מה שהייתי פעם. אני לא יודע אם לגמרי השלמתי עם זה עד היום". ושירה מוסיפה: "הוא עבר את כל שלבי האבל ממש לפי הספר. אמרתי לו: אתה כל כך בריא בנפשך, שזה לא הגיוני".

"עברנו שנים של סטירות לחי", אומרת שירה. "איציק אדם מדהים, אבל הוא סבל המון. הוא לא אותו אדם. על כאב אין אחוזי נכות. כשאדם הופך לנזקק, זה הופך לו את כל הזהות. כל הנחות היסוד של חיינו השתנו".

למה את מתכוונת?

"יש אנשים שלא יודעים להתמודד עם הקושי ומתרחקים. כיום אין לנו במעגל הקרוב אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם באמת. גם מול מערכות השיקום צריך להיאבק על זכויות", היא מסבירה, "אפילו שאיציק קיבל צו 8 ונפצע במלחמה, בעומק מדינת אויב. איציק היה אדם בשיא הכושר ופתאום הוא נהפך לעול. אנשים נרתעים מהפציעה, ולא כתוב לו על המצח 'נפצעתי בקרב למענכם'. אני חושבת שעוד יש לנו דרך כחברה. זה צריך להיות מובן מאליו שיש בינינו אנשים שנפגעו ואיבדו כל כך הרבה. הם לא צריכים להרגיש שהם נטל. גם הילדים חיים את הסיפור הזה. החברה צריכה לשדר להם שאבא שלהם גיבור. הם יכולים וצריכים להיות מאוד גאים בו".

אתם מרגישים שהשאירו אתכם לבד?

הם מהססים ובוררים את מילותיהם. "בואי נגיד שהתחדדה אצלנו ההבנה שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם", אומרת שירה, "ברוך ה', איציק הוא סלע. הוא מאוד יציב ועם המון כוחות נפש, אבל הוא סבל וסובל המון מאז הפציעה. יחד עם זה, בתור הורה, בן זוג ואדם, איציק שאחרי הפציעה הוא הרבה יותר רגיש, קשוב ומבין ללב הזולת", היא מעידה. "לא הייתי כזה", הוא מודה, "אני מבין דברים אחרת ויש לי גם יותר קשב ורגישות לפצועים ולמשפחות השכולות של השייטת".

אם נועם ירצה לשרת בשייטת, תאפשר לו?

"כן", אומר איציק ושירה שותקת ושוב נושכת שפתיים. "יותר מזה, אם הייתי נקרא שוב לאותו מבצע והייתי יודע שאפצע, הייתי עושה זאת שוב ומשתדל לעשות את זה טוב יותר".

אין לך ביקורת על מה שהיה שם, על הצבא?

"תמיד יש דברים שאפשר לעשות שונה. ברור שלא הכול מושלם, נעשות טעויות, אבל אני יודע שבצבא משתדלים לעשות את הדברים הכי נכון שאפשר". הוא חושב רגע ומוסיף: "ברור שקל יותר לשלוח מטוס, להוריד את הבניין שבו שוהה החוליה ולא לסכן את הלוחמים. אבל הצבא שלנו לא כזה. יש לנו צבא מוסרי והומני". אני מסתכלת על שירה. "אין לי משהו חכם להגיד", היא אומרת, "זה מורכב מדי בעיניי".

איך הרגשתם כשאיציק נחשף עם הסיפור בתקשורת?

"הייתי מאוד גאה בו", היא אומרת, "ראו שם בן אדם שעובד על עצמו ולא קופא על שמריו. הוא הביא משהו מורכב - חשוף ופגיע, אבל חזק. את היכולת להביע פגיעות, רגש ועומק הוא קיבל מהפציעה. הוא חווה מוגבלות של הגוף וזה גורם לו לצמוח מבפנים. בעיניי זו הגבורה האמיתית, לא להיכנע לקושי ולבחור בחיים בכל יום מחדש".