אנשים אומרים לי: "יעקביני, אתה טיפוס עם ארומה של התנשאות חוצניקית, אתה בטח חולה על פוטבול אמריקאי!". ואני תמיד אומר: החלק הראשון נכון, החלק השני יהיה. כי באמת מצד הגברא, אני אמור לאחוז בספורט האמריקני כאחוז השור את ירק השדה. להכיר על בוריָם את השחקנים, החוקים והאינטריגות הסבוכות של הענף. אבל מצד החפצא, הספורט עצמו מסורבל ומוזר וחצי מהזמן לא ברור איפה הכדור בכלל נמצא ולמה לכל הרוחות מנסים לבעוט חפץ אליפטי כאילו יש לאל ידנו לנחש איפה הוא ינחת.
כך כל שנה מחדש אני מספר לעצמי שהפעם אתמסר לתרבות לא לנו ואצפה במשחק הסופרבול, הלוא הוא גמר הפוטבול שאחריו אין עוד משחקים מלבד עוד עונה שלמה שבסיומה, מה הסיכוי, עוד משחק סופרבול. ללמדך שאין מנוחה לקוואטרבקים בעולם הזה.
אבל זה אף פעם לא קורה, ובכל שנה במסווה של פטריוטיות ישראלית אני נכנע לחולשות הגוף ומעדיף לנמנם בזמן שמעבר לאוקיינוס גויים מנופחים נחבטים זה בזה כמו גלים בים של ביטול תורה.
אבל השנה, רבותיי, היא לא שנה רגילה! היא זמן להתפתחות אישית ולהתכנסות. ולכן במקום לכתוב את הטור הזה ולהגישו במועד, החלטתי לתקוע קיסמים בין גביני עיניי, כמו תלמיד חכם ששוקד על חידושים בראשי תיבות שדורות אחר כך יעמלו לפצח, ולחזות בפלא האמריקני אחת ולתמיד.
ואיזה פלא זה רבותיי! פלא שזה מעניין מישהו. נקדים ונאמר שגם הכדורגל הישראלי הוא לא בדיוק מחזה שאי אפשר להתיק ממנו את העיניים. תחלואי הספורט הישראלי לא חומקים ממני, והגדול שבהם הוא כמובן הטרמינולוגיה המזעזעת שכוללת פניני לשון חד־פעמיות ובראשם "יש לי פה חבורה של גברים", שזו דרכו של המאמן המיוזע לשבח את שחקניו על ידי ציון מדויק של המגדר שלהם.
בכל אופן, אספתי סביבי, איך לא, חבורה של גברים והתיישבתי דרוך מול המסך בחינת ישחקו הערלים לפנינו. מהצד האחד של המתרס ניצב טום בריידי, רבן גמליאל הזקן של הפוטבול האמריקני. רוצה לומר שניהם זקנים (לגבי הצד התורני אני לא רוצה להניח הנחות, אבל כנראה שיש פערים). מהעבר השני של המגרש ניצב פאטריק מהומס, רבי אלעזר בן עזריה של הפוטבול. כישרון צעיר ומבטיח שחושש שמא איננו בוגר מספיק כדי להחליף את טום בריידי. ובאמת בבוקר שלפני המשחק הוא התעורר רק כדי לגלות בשערותיו שמונה עשרה שורות של ראסטות. סתם כי ככה מסתפרים שם החבר'ה, לא כל דבר אפשר להקביל רבותיי.
בקיצור, בהשראת צפיית הבכורה שלי בענף המשחק היה מהמשמימים בתולדות הסופרבול לדורותיו. בריידי, כמו כל רשע שהשעה משחקת לו, נתן בראש, ומהומס שהעז להתגרות בו מצא את עצמו מוגבל ובלי המרווחים שבהם הוא מורגל לנוע (אני בעצמי לא יודע מה אני אומר) והערב הסתיים בתבוסה לבריידי הזקן שגרף את תואר הסופרבול השביעי שלו בגיל 43 המופלג.
אבל יאיר, אתם בטח שואלים את עצמכם, האם הלילה הוכתר ככישלון? האם לא ניתן ללמוד שום דבר מהחוויה הזאת? האם הטור השבוע יהיה קצר מהרגיל?
ובכן לא, לא ובוודאי שלא! כנצר לשושלת יהודים שמסרבים לתת לאירוע לחלוף בלי לפנצ'ר אותו עם לקחים חשובים לחיים, הריני לבשר לכם שגם מפוטבול יש מה ללמוד. להלן ממצאיי:
1. דע את חוזקותיך - במשחק הפוטבול יש שחקנים להגנה ושחקנים להתקפה. ללמדכם שבחיים צריך להתמחות במשהו ולא להתפזר. אגב, אם נכנס בך שחקן הגנה סביר מאוד שתתפזר.
2. קוואטר־בק לא נקרא כך בגלל שהוא היה הקוואטר בברית של בן אחותו. הוא נקרא כך בגלל סיבה אחרת שאין לי כוח או יכולת קוגניטיבית להסביר.
3. במשחק אחד הכול יכול לקרות - גמר הסופרבול הוא משחק אחד ושלום, אין סדרה או משחק חוזר. מדובר בספורט רציני, לא בבחירות ישראליות. בקיצור, חיים רק פעם אחת וצריך לחיות כאילו בכל רגע יכול להפיל אותך לרצפה אפרו־אמריקני ענקי במשקל 210 קילו.
4. לא כל טאצ'דאון הוא וואו. מטרת ההתקפה היא להביא את הכדור לאנדזון - קצה המגרש. ושלא כמו בתקצירים שראיתי לפני המשחק שבהם זריקות מפוארות מושלכות למרחקים ארוכים ונתפסות בווירטואוזיות, במשחק עצמו ההתקפה התקדמה עקב בצד אגודל עד שהגיעה אל חוף מבטחים. כאמור, משמים לאללה וגובל בגזל שינה. אבל ככה זה גם בחיים.
5. גיל זה דבר יחסי. טום בריידי לקח אליפות בגיל 43 אפילו שכולם טענו שהשיא שלו מאחוריו. ובכן, מסתבר שאנשים לא מחליטים עליך כלום ואם אתה מספיק מאמין בעצמך ובמקביל מתקשה להיפרד ממשכורת של מיליוני דולרים בשנה - אתה יכול לשחק פוטבול לנצח.
6. יכולתי למנות את כל התובנות האלה גם בלי לבזבז שלוש שעות מהחיים שלי.
הלקח האחרון הוא אולי החשוב שבהם, אבל היי, לפחות עכשיו כשאנשים יניחו שאני מהפייק־חוצניקים שמאמצים תרבות זרה רק כדי להתנשא על כור מחצבתם - הם יהיו צודקים.