מהו מנגנון הפער?

למה אדם שזוכה במיליון דולר ילך ויזרוק את זה ברחוב?

חנה דיין , כ"ט בשבט תשפ"א

מהו מנגנון הפער?-ערוץ 7
למה אדם שזוכה במיליון דולר ילך ויזרוק את זה ברחוב?
צילום: איסטוק

לא פעם אנו פוגשים בכלי התקשורת מקרים מטלטלים בהם אדם מכובד, בעל משרה בכירה, איש משפחה למופת, מואשם במעשים איומים ומשאיר את כל הסובבים אותו בהלם.

נשאלת השאלה: מדוע זה קורה? לרוב בודקים בילדות אולי הדרך בה הוא גדל, יצרו קונפליקטים אינטרא-פסיכיים כמו: עצמי פגוע שלא התפתח ואולי היו אלו טראומות עבר שהשפיעו לו על האישיות, שאולי באמת בהתאם לנסיבות חייו לא היתה לו ברירה, הוא חייב היה לחטוא. אך זהו הסבר חלקי בלבד.

יש פה נקודה נוספת עמוקה ומורכבת, שקשורה לנקודת הבחירה החופשית.

הוא לא נגרר לזה , זה לא קרה לו, הוא לא היה מוכרח. אלא הוא בחר לעשות מעשים איומים!

הוא עמד בפני בחירה האם להחליט ללכת עם ההיגיון או להתעלם ממנו והוא בחר בחירה לא הגיונית. אז למה שבן אדם יחליט בחירה חסרת היגיון? הרי אף אדם שזוכה במיליון דולר לא ילך ויזרוק את זה ברחוב, יכול להיות שהוא יידע או לא יידע להשתמש נכון בכסף, אבל לזרוק את זה ברחוב הוא לא יזרוק!

אז איך זה קורה שאדם תמורת משהו שהוא דמיונות שבדמיונות, בוחר לאבד את עולמו?

פשוט מאוד השאלה צריכה להיות: לא כמה בן אדם גדול הוא היה, אלא כמה אמיתי הוא היה.

נכון הוא היה אדם מכובד, גדול, כריזמטי, מוכשר, מצטיין, אבל הוא הרגיש מצוקה גדולה.

הוא הרגיש שהנעליים גדולות עליו, הוא הרגיש ב"הצגה" והוא לא הצליח להתמודד עם מנגנון הפער שנוצר לו בנפש.

מהו מנגנון הפער?

לפני מספר שנים הכרתי מנכ"לית בכירה, שנחשבה למטאורית בתחומה. היא היתה אישיות מוערצת שהצליחה לשלב בין אמהות וקריירה, בנוסף התנדבה רבות למען הקהילה.

מה שניפץ את החלום הזה, היתה מעילה גדולה בכספי החברה בה עבדה.

עד לגילוי, שום דבר לא יכול היה להעיד על מעשיה. היא הצליחה בתחכום רב לתעתע בכולם.

היום בו הכל התגלה, היה היום בו כל עולמה הדמיוני התנפץ לאלפי רסיסים.

הנזקים היו עצומים. זה היה מעבר מאיגרא רמה לבירה עמקיתא. היא איבדה הכל.

למה? לשם מה? למה היא היתה צריכה לעשות דבר כה הרסני? היא הרי לא הייתה זקוקה לכסף.

הבנה הזו נעוצה במקום אחד עיקרי : בדרך בה היא התמודדה עם נקודת הפער, בין מה שהיא ידעה על עצמה והיכולות האמיתיות שלה לבין התדמית החיצונית שהיא הרגישה שהיא חייבת להיות בה.

הדחף למעול, התחיל סמוך להתקדמות שלה בקריירה, כבר כשקיבלה את תפקידה הבכיר הראשון.

היא קיבלה פרויקטים על גבי פרויקטים, והיו פעמים שהיא לא ממש ידעה איך לטפל בכולם.

היא התחילה להרגיש שאולי היא נכנסה לנעליים שהם גדולות עליה, היא פגשה בתוכה את הפער, בין אי היכולת וחוסר המסוגלות, לבין ההערכה, הקידום והתפקידים שביצעה.

למרות הסביבה המפרגנת והתפקידים שהוצעו לה, היא הרגישה שלא מגיע לה כל "הטוב" הזה, שהיא לא באמת ראויה לכל הכותרות, הפירגונים והאהבה.

היא הסתובבה עם ריקנות פנימית איומה, עם חוסר ערך, זה היה רחוק מכל מה שכולם חשבו עליה.

הפער הזה בין היכולות שלה האמיתית לבין התפקיד והציפיות ממנה הלכו וגדלו ובמקביל הלכה וגדלה מערכת השקרים שהיא התעטפה בהם.

שקר קטן הפך לשקר גדול, עד שהיא מצאה את עצמה מתבוססת בבועה שהיא לא ידעה מה לעשות איתה.

מתוך תהליך תת מודעי עמוק, היא זעקה זעקה גדולה לעולם: "אני במצוקה איומה תעזבו אותי, כולכם מאמינים לשקר הזה, לתדמית הזו, אף אחד לא רואה את המצוקה שלי"

לכן זה לא איך היא עשתה את זה, למרות שהיא מנהלת מוערכת. אלא היא עשתה את זה כי היא מנהלת מוערכת

כולנו חיים בפער הזה, אם זה בעולם המקצועי שלנו ואם זה בחיינו האישיים (בתור הורים, בני זוג, חברים) תמיד יש פער בין מה שאנחנו חושבים שחושבים עלינו לבין מה שאנחנו יודעים באמת.

תמיד ישנו הפער בין התדמית שאנחנו מאוד רוצים להיות בה: אנשים מוסריים, איכפתיים, ערכיים ובין המקום הפנימי בנפש שם יש לנו חסר, שם יש בנו גם אגואיסטיות וחוסר התחשבות.

באמת באמת אנחנו יודעים שאנחנו לא כאלה נפלאים כמו שהיינו רוצים להיות.

וזהו משחק החיים.

כמנכ"לית היא קיבלה על עצמה עוד ועוד תפקידים, שנתנו לה להרגיש את המשמעות הקיומית שלה, היא חשבה שהעבודה הזו היא המקפצה שלה לחיים משמעותיים, היא הרגישה שהיא חייבת/מוכרחה לקחת עוד ועוד פרויקטים, למרות שבתוכה היא הרגישה לא ראויה .

בהתחלה היא עוד ניסתה איכשהו לכסות על הפער, אבל עם ההתקדמות המקצועית שלה, הפער הלך וגדל, היא חיה בתחושה פחד תמידית שתכף יגלו שהכל זיוף, שהיא בכלל לא מתאימה ואז בטח יפטרו אותה.

היא כל כך פחדה מזה, היא הרגישה שהיא לא תעמוד בזה, שהיא לא תמצא שום עבודה אחרת. ומאחר והיא לא יכלה "לצעוק" את הפחדים האלה, היא צעקה את זה דרך המעילות מתוך משאלה פנימית סמויה שיגלו את האמת ואז היא סוף סוף תשתחרר מהמחנק ומהמצוקה הנפשית שהפער הזה יצר בתוכה, היא היתה בתוך פער מזיק, פער שלא פוגש את המציאות.

אם כן מהו פער שאינו מזיק?

זהו מקום פנימי בנפש שבו היא יכולה לומר לעצמה נכון יש פער, אני לא המנהלת האידיאלית (הדמיונית), אבל אני לא מפחדת מהפער.

בתוך עצמה היא מבינה שייתכן והיא לא מספיק מוכשרת לתפקיד, נכון היא לא יודעת הכל, אבל מה היא כן יודעת?

היא בוחרת שמהתפקיד הזה היא תקבל עונג אמיתי בחיים, ואז הרצון שלה, כבר יוביל אותה לבחירות והמעשים שיעזרו לה לפגוש ולהתמודד עם המציאות.

היא יודעת לומר לעצמה, שלמרות החסרונות שיש לה ושיש דברים שהיא לא טובה מספיק ושהיא לא מספיק יודעת.

למרות זאת, היא ראויה להיות מנכ"לית והיא תמשיך לנסות לשאוף להיות המנכל"ית הכי טובה ולשם כך, היא תעשה כל שביכולתה ללמוד את מה שהיא עדיין לא יודעת.

תמיד יש פער, וזה פער בריא, כי ככה אנחנו יכולים לשפר את היכולות שלנו.

אם נכיר היטב את נקודות החולשה שלנו, לא נתכחש אליהם, לא נדמיין שאנחנו משהו שהוא לא אנחנו, נוכל לחשוף חוסר אונים, נוכל להראות גם חוסר יכולת ואי ידיעה ונוכל להתמודד.

כי מול האתגרים, מול המקומות החסרים, אנחנו פוגשים את המציאות.

לכן אין צורך לשמור על תדמית מזויפת לא בפני עצמנו ולא בפני הסביבה

לכן בכל תפקיד שהוא במסע חייכם אם כהורים, כבני זוג, כחברים,

תחיו בפער.

זה בסדר אבל שימו לב שזה פער בריא, כלומר, יש להכיר בפער.

לדעת שתמיד יהיה חסר, לא לפחד לחשוף את נקודות החולשה כולנו בנויים ככה.

רק מתוך הכרה בפער אפשר להתחיל לשפר ולהשתנות לגדול ממנו,

זוהי הדרך שתוביל אתכם חד משמעית להפסיק לחיות בפיצול.

נכון המעילה היתה איומה, חייה התרסקו, אך זו עבורה נקודת ההתחלה שלה, לצאת מהמצוקה הנפשית שהיא הייתה כלואה בה,

הסיפור הזה היה חייב להתפוצץ.

נכון קשה לה מאוד!

אבל זה טוב כי זה אומר שהנפש מחפשת פתרון ומנקודה זו השמיים הם הגבול!

נ.ב (ניתן להחליף את המילה מנכלי"ת בכל תפקיד אחר בחייך כאמא / אבא/ רב/ חבר)

חנה דיין MA

מטפלת משפחתית ופרטנית במשברי חיים

ברוח הפסיכולוגיה היהודית

אזור המרכז והשפלה

טלפון: 054-4480705

מייל: hanna.tipul@gmail.com