יזהר כאספקלריא המאירה

המוסיקאי המוערך יזהר פלורסהיים נכנס השבוע לתפקיד חדש: מנהל תיאטרון אספקלריא.

יוסף ארנפלד , כ"ט בשבט תשפ"א

יזהר כאספקלריא המאירה-ערוץ 7
יזהר פלורסהיים וחגי לובר בטקס חתימת החוזה של אספקלריא
צילום: תיאטרון אספקלריא

רבים מכירים את יזהר פלורסהיים כמוסיקאי מוכשר ומוערך, אך מסתבר שבעשר שנים האחרונות בנוסף לקריירה המוזיקלית, הוא מנהל מוסדות חשובים בירושלים בתחומי אומנויות הבמה. השבוע הוא התמנה לתפקיד מנכ"ל תיאטרון אספלקריא וזאת בהחלט סיבה משמחת לראיון מעמיק.

את הקריירה המוסיקלית שלו, התחיל פלורסהיים בגיל 15 ומאז כבר שלושים שנה שנמצא בתחום. הוא מנגן על כ- 15 כלי נגינה, ביניהם; קלרינט, סקסופון, גיטרות על סוגיהן, בס, חליליות שונות (לפעמים גם שתיים יחד!), בוזוקי, פסנתר ועוד. במהלך השנים הוציא חמישה אלבומים, אותם הפיק, עיבד ואף ניגן כמעט בכל הכלים: 'לקחת ללב' – מוסיקה אינסטרומנטלית בחליליות, 'אש' - עיבודים מקוריים לשירי חתונה שהיו חדשניים יחסית לתקופה עם שילוב סגנונות מוזיקליים שונים ונגינה ווירטואוזית בכלים רבים.

במשך תקופה, היה המפיק המוסיקלי של הרב יהושע אנגלמן, שהיה ממבשרי הרוק היהודי - כך שטבעי היה שהאלבום השלישי שלו הוקדש לשיריו. האלבום הרביעי כלל יצירות אינסטורמנטליות בחליליות בעיבודים תזמורתיים. האלבום החמישי היווה מין הומאז' לילדות שלו עם שירי ארץ ישראל ושירי רוק ישראלי.

על אותה תקופה שעבד עם הרב יהושע אנגלמן, מספר פלורסהיים כי במקור זאת הייתה חבורה שגדלה סביב ר' שלמה קרליבך ומשם התפתחה. "בשבילי לפני 25 שנה, זאת הייתה סצנה חדשה. באתי מהעולם הקלאסי והרוק הישראלי ובתור נגן ומוסיקאי שגם גדל בישיבה ושמע את שירי החתונות. חיברתי בין העולמות שלי, אבל כשיהושע אנגלמן הכיר לי את שיריו ואת הקהל שלו, זה היה בשבילי חידוש של ממש".

"אמנם הייתי בהופעות של קרליבך, הוא הופיע אצלנו בישיבת 'נווה שמואל' באפרת כמה פעמים, אבל לצערי בתקופה ההיא לא ידעו להעריך אותו. מאוד התחברתי למנגינות שלו ושנים ספורות אחר כך עיבדתי אותם בחיבורים לסגנונות ושירים אהובים עלי וכך הבאתי אותם אל אולם החתונות. היום זה שגרתי לחלוטין, אבל אז המוסיקה שלו לא הייתה נפוצה כמו היום. כשהכנסתי אותם לחתונות בעיבודים משולבים של רוק, אירי, יווני, פופ ועוד פתאום זה קיבל פנים אחרות והקהל הגיב בהתלהבות אדירה. עד היום אנשים מדברים איתי על האלבום הזה ומבקשים שאנגן בהופעות קטעים ממנו".

מעבר לאלבומים שהפיק והוציא לאור, במשך כל השנים הופיע לא מעט. "בעשרים שנה הראשונות של הקריירה המוסיקלית, הייתי מופיע כמעט בכל ערב, מלבד תקופות כימי ספירת העומר. הרבה סוגי מופעים: הפקות מקור, הקלטות, חתונות, אבל גם הופעות פתוחות לקהל שרכש כרטיסים והופעות ברחבי העולם. כיום יש לי מופע שנקרא 'כחומר ביד היוצר' בו אני עובר בין כל הכלים ומנגן במגוון סגנונות. המופע מאגד בתוכו סיפורים על היצירה והיוצרים, יחד עם הגרסאות שלי לאותם יצירות".

חלק מאותם הופעות כללו שיתופי פעולה עם אמנים נחשבים, כמו אריאל זילבר, מאיר בנאי ז"ל, שם טוב לוי, תלמה אליגון, חנן בר סלע, רוחמה רז, חן צימבליסטה, גולן אזולאי, ג'קי לוי ועוד. אחת החוויות שנצרבו אצלו בזכרון היא משיתוף הפעולה עם מאיר בנאי, כאשר הגיע למושב שלו כדי לעשות חזרות לקראת המופע. "נפגשנו בקרוואן שהיה מאחורי אחד הבתים, שם עשינו את החזרה. הוא היה צנוע, איתי אך בעל דעות מקצועיות ברורות ויחד עם זה שואל ומקבל. זה כל כך הרשים אותי. כשיצאתי, פתאום חשבתי על זה, שהקרוון הכמעט ריק הזה היה בעצם הבית שלו. הוא חי בפשטות וצניעות. אומן מהגדולים ביותר שחי בענווה פנימית אמיתית שנובעת ממקום אחר".

מוסיקה לעם

לפני כשמונה שנים קיבל פלורסהיים לידיו את ניהול מרכז מוסיקה ומחול בגוננים, ירושלים. "המרכז התקיים שנים במקלטים ובתי ספר בשכונת קטמונים, אבל לאחר שעבר למבנה חדש וגדול היה צריך לבנות אותו מחדש ולעלות קומה הן מקצועית והן כמותית וכמובן בחיבור לקהילה. ממרכז שכונתי שבו הייתי בתחילה המנהל אך גם המזכירה, הגנן והשרת הגענו בהמשך בעבודת צוות למרכז תרבות בו לומדים מעל 500 תלמידים ועשרות שיעורים של מוסיקה גם לאוכלוסיות חלשות מהשכונה ומכל שכונות העיר. עשינו פרויקטים משותפים יחד עם התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, בנינו יחד שיתופי פעולה בסדרות לילדים ופרויקטים שחיברו בין תלמידים שלנו לתזמורת, מהרכבים מקדימים ועד כדי נגינה של סולנים מצטיינים במסגרת התזמורת. דבר שקידם אותם מאוד ואפילו הביא להישגים גדולים של תלמידים כמו קבלה לתזמורת צה"ל או למבחני בגרות מצטיינים בכלים שונים".

בכוונה תחילה, בחר פלורסהיים בחזון של 'מרכז מוסיקה ומחול' ולא קונסרבטוריון כמתבקש. "חשבתי שלא נכון לתת למקום כותרת של קונסרבטוריון משום שאקדמיה בירושלים, כבר יש", הוא מסביר. "החזון שלי היה שונה; ברמה העקרונית המוסיקה היא לא מטרה בפני עצמה, אלא כלי. זה לא אומר שחלילה לומדים ברמה נמוכה יותר, אלא שבראייתי ככלי חינוכי היא לא עומדת בפני עצמה. ראיתי כבר תופעות של מורים שרודפים תלמידים בצורה שמוציאה להם את החשק וגם האנושיות נעלמת רק בגלל שצליל צריך להישמע בצורה מסוימת. מקצועית, רציתי להגיע לאותם רמות, ואפילו העסקתי את אותם המורים אבל בדרך שונה. גם כאומן, זאת הייתה ההשקפה שלי. אני לא המרכז, אפילו אם התמונות שלי נמצאות על עטיפת האלבומים. הייתה לי הבנה שזה רק צורך שיווקי, האמירה הפנימית נמצאת במישור אחר".

מעבר לזה, הוא ביקש לפתוח את המקום לאוכלוסיות רחבות. "כמו למשל על ידי הוספת סגנונות מוסיקלים נוספים, ולא רק לשמר את המוסיקה הקלאסית. אי אפשר בלעדיה ואני לא מוותר עליה, אבל אם מתרכזים רק בה, מוותרים על עולם שלם שכיום אי אפשר בלעדיו. גם רציתי להנגיש את המוסיקה לאוכלוסיות שידם אינם משגת והיה צריך להשיג מימון ומחירים נמוכים. בעניין הזה, הגב של קרן ירושלים, המינהל הקהילתי ועיריית ירושלים היה חשוב", הוא מפרגן.

במקביל לשיעורים המוסיקליים, הרים פלורסהיים לא מעט פרוייקטים. "כמו פרויקט העשרה מוסיקלית לגיל הרך – לעשרות גני ילדים בשכונה, אותו יזמנו יחד עם הפיקוח במשרד החינוך והפך לפיילוט ארצי. פרויקט מקפצה שעשינו יחד עם משרד הרווחה שנועד ללמד כלי נגינה עבור ילדים מעוטי יכולת. בנינו לפרויקט הזה מעטפת עם יועצים ומורים שמעצימים את הלמידה גם לתחומים אחרים. מבחינה חברתית, יש לזה אחר כך משמעות אדירה".

פן נוסף של המרכז היה הפיכתו למרכז תרבות מקומי, כל המופעים המשותפים אותם הזכרנו, ועוד רבים אחרים התקיימו במסגרתו. בנוסף, התקיימו לא מעט פסטיבלים, כמו פסטיבל עוגן עירוני שנקרא פסטיבל 'מוזיקטמון' שמאגד בתוכו ערכי קיימות וסביבה ומוסיקה ואומנות. הכל במסגרת של גורמים מקומיים מתוך השכונה. בעלי עסקים מקומיים, יזמים, בעלי מקצוע וכמובן כל המרכזים המקצועיים של המוסיקה, יחד עם הרכבים מקצועיים מרחבי הארץ. אחד הפסטיבלים התקיים בפארק המסילה בנוכחות אלפי משתתפים. פסטיבל נוסף התקיים בפארק עמק הצבאים בו נטלו חלק מעל 4,000 איש. ופעמים נוספות באתרי טבע שונים בסביבה.

"כל שנה באתר טבע אחר", מציין פלורסהיים. "העירייה הפכה את זה לאחד מפסטיבלי העוגן השנתיים שלה. בנוסף קיימנו אירועי ענק כמו חנוכת עמק הצבאים. בו שימשתי כמפיק המוסיקלי. אירוע גדול שעשינו בפארק גוננים היה מופע מקורי "ירושלים 70 פנים לה" לכבוד חמישים שנה לשחרור ירושלים. ארבע שכונות בירושלים קיבלו תקציב של מאות אלפי ש''ח כדי להפיק ערב תרבות כלשהו. רובם הביאו אמנים ידועים. במקום זה, החלטתי לקחת את הכסף הזה ולהרים מופע מקורי, עם מעל 70 איש על הבמה; שחקנים, רקדנים, זמרים, מקהלת ילדים – על במה של מעל 120 מטר עם מסכי לד ענקיים, וידאו ארט ותאורה. לדברי המפיק הטכני זו הבמה הכי גדולה שהייתה אי פעם בשכונות העיר".

"זאת הייתה הפקה מקורית, ששילבה את המורים המקצועיים וגם את התלמידים. המופע העניק לתלמידים סטנדרטים גבוהים שמשכו אותם כלפי מעלה. ככה מייצרים תרבות מקומית. לא נותנים לציבור כסף לשם שעשוע נטו, אלא גם מאתגרים אותו. המופע שילב שירי ירושלים, מקהלת ילדים, כוריאוגרפיה וביצוע של קבוצות מחול מקצועיות שעבדו איתנו במרכז המוסיקה במשך השנה. כל אלה עלו על במה של 120 מטר, כמו במופע בקיסריה, רק בפארק גוננים. מעל 1000 איש צפו בו וזו הייתה חגיגה של ממש".

הקרון נוסע

אחרי חמש שנים מלאות בעשייה, קיבל פלורסהיים את תפקיד מנכ''ל תיאטרון 'הקרון' הירושלמי. בטרם הקורונה התיאטרון הוציא כ1,000 הצגות בשנה לכל רחבי הארץ ועוד רבות לחו''ל. "שם היה לי אתגר לרענן תיאטרון שבמשך עשרות שנים התנהל כמקום קטן והיה צריך לעשות לו קפיצת הדרך ולהביא אותו למקום של איתנות כלכלית, בניית מבנה חדש, לבנות תכנית אסטרטגית, לנהל פסטיבל בינלאומי ולהביא אליו כ15,000 איש, להביא קהלים חדשים ועוד המון פרויקטים. גם שם, היה לי חשוב לחבר את המקום אל הקהילה והעיר תוך שמירה על רמתו המקצועית וייחודו. הרבה מאוד פרויקטים קידמנו המנהל האומנותי ואני סביב העניין הזה. מהפקות חדשות לציבור הדתי, פרויקטים לגיל השלישי, מופעים למאושפזים בבתי חולים, ועד להפקות גדולות, מופעים מוזלים עוד".

כבר שנים רבות שתיאטרון הקרון מקיים פסטיבל בינלאומי מתוקצב, אחד הגדולים בארץ. "האתגר היה לחבר את האמנות בעלת הגוון היחודי לקהל רחב מאוד, לכן בפסטיבל האחרון שהיה לפני הקורונה, עשינו אירוע חוצות גדול בגן הפעמון במשך חמישה ימים. בפסטיבל עצמו היו עשרות הצגות מהארץ והעולם בכל האולמות של התיאטרון והסביבה עם מרכז פסטיבל תוסס ומתחם אוכל. בסופו של דבר, הכפלנו את כמות הצופים, השתתפו בו מעל 15,000 איש", הוא מציין בסיפוק.

500 מנויים חדשים בקורונה

השבוע, כשלוש שנים לאחר שנכנס לתפקיד ניהול תיאטרון הקרון, סיים פלורסהיים את תפקידו ועבר לאתגר הבא: ניהול תאטרון אספקלריא, אותו ניהל עד היום המייסד חגי לובר, שכעת נשאר בכובע המנהל האמנותי ומייסד התיאטרון. "אחת הסיבות שחגי פנה אלי היא משום שהמקום גדל ומתרחב, והרגיש שהוא צריך להתפנות לעשייה אומנותית ולקחת מישהו שיסייע בידו בכל נושא הניהול. יש כאן אתגרים גדולים וחזון שאני שמח להיות חלק ממנו".

"התפקיד בהחלט מאתגר", הוא מציין, "כמו שבתיאטרון הקרון רציתי שהוא יפנה לציבור הכללי, גם כאן מאוד חשוב לנו שכלל הציבור יקבל אותנו ויראה אותנו, תיאטרון יהודי, ויבין מה המשמעות שלו. הרי תיאטראות שמציגים את המלט, כבר יש. הייחוד שלנו שאנחנו באים מהזווית היהודית. יש לנו אתגר גדול להכניס אותו לקונצנזוס, ולהבנה שהוא חלק מעולם התרבות ויש לו מקום ייחודי. אתגר נוסף הוא אל מול 'הציבור שלנו', שלא תמיד מבין למה צריך תרבות. הרבה פעמים אומרים על תרבות שהיא מותרות. פעם כשאמרתי זאת למישהו הוא הסתכל עלי ואמר לי 'מותרות? זה עונש!'. כמובן שזה היה בצחוק, אבל זה גם קצת עצוב. אין מספיק הבנה בציבור שלנו לחשיבות ההשפעה של עולם התרבות בשדה הציבורי. ההשפעה שלה היא אדירה. זאת המשימה שלנו".

לא מעט דתיים צורכים תרבות כללית, אולי אין צורך בתרבות יהדות.

"אנחנו נמצאים כדי לתקן. לא נבראנו בשביל להתבטל, וזאת המשימה שלנו. אני בהחלט צורך תרבות כללית, אך החזון של אספקלריא הוא להביא לציבור תרבות ברמה גבוהה מזווית יהודית שעומדת בגדרים שציבור יכול לשבת בכסא, לצאת עם תובנות ועומקים אך לא לנוע באי-נוחות. יחד עם זאת, בעיניי, האתגר אמיתי שלנו הוא לא להיתפס ככאלה שנותנים משהו שהוא רק מגזרי, אלא להגיע לציבורים רחבים, אך כל דבר בעיתו".

אתגר נוסף של תיאטרון אספקלריא, הוא נפילתו בנסיבות הקורונה של בית הרופא במרכז העיר שהיה אמור לשמש כמשכן הקבע של התיאטרון. "אני כעת נכנס לתפקיד בנקודה שדווקא בעת צמיחה וגידול בפעילות, התיאטרון חווה סוג של משבר מהבחינה הזאת של נפילת מקום בית הקבע. זה אתגר גדול בשבילנו לייצב את המערכת ולהביא אותה לבית קבע". אמנם התיאטרון פועל במשכנו הזמני בגבעת שאול כבר שנים רבות, "אבל אנחנו לא רוצים להיות בתוך אזור תעשייה כתיאטרון פרינג', אלא להיות תיאטרון מרכזי במקום מכובד ויפה, שהקהל ירצה לבלות בו ערב. זו המטרה שלנו".

נקודת אור בתוך כל התקופה הזאת, היא תכנית מנויים שאליה כבר נרשמו וקנו כרטיסים למעלה מ500 איש. תכנית מנויים בעידן הקורונה נשמעת קצת תלושה מהמציאות, אבל פלורסהיים בהחלט אופטימי. "חגי לובר מיסד התיאטרון הגה את התוכנית הזאת, בעקבות הקשיים שהיו עם נפילת בית הקבע. מאות אנשים נרתמו ורכשו מנוי וברגע שנצא מהקורונה, הם יוכלו לממש אותו, זה יהיה בקרוב ולשם אנחנו מכוונים. אני נמצא בקשר עם משרד התרבות, השר וגורמים מקצועיים אחרים ואנחנו מעריכים שבחודשים הקרובים, עולם התרבות ישוב וייפתח. למרות ההגבלות שכנראה יהיו בתפוסת האולם, אנחנו מאמינים שיהיה בסדר. אנחנו עסוקים בעשייה חיובית ומאמינים שיהיה טוב", הוא מסכם.