ההכרעה בידינו

שלוש הקונספציות המדיניות שהובילה ישראל עד כה ביחס לשטחי יהודה, שומרון ועזה קרסו עם החלטת בית הדין בהאג. דעה

שמחה רוטמן , כ"ט בשבט תשפ"א

ההכרעה בידינו-ערוץ 7
עו"ד שמחה רוטמן
צילום: חזקי ברוך

בעשורים האחרונים מדינת ישראל וחלקים שונים בשדה הפוליטי הישראלי אימצו שלוש תפיסות עולם שונות ביחס לשטחי ארץ ישראל שחזרו אלינו במלחמת ששת הימים.

1. "הסכם בכל מחיר" - תפיסה ששואפת להקמת מדינה פלשתינית עם מידה זו או אחרת של עצמאות ושלטון, החל מ"אוטונומיה פלוס", "מדינה מינוס" או כל מינוח שיווקי אחר שניתן לחשוב עליו. הדרך הזאת נוסתה במחיר דמים כבד שכולנו זוכרים ומשלמים אותו עד היום בהסכמי אוסלו ובהסכמי וואי. הדרך הזאת טרם נזנחה על ידי ממשלת ישראל. נאום שתי המדינות ואפילו תוכנית המאה של טראמפ נשארו באותה מתכונת של הקמת מסגרת מדינית מתוך תקווה שניתן יהיה לתחום את הסכסוך להסכם הזה.

2. דרך ההתנתקות של היפרדות בכל מחיר, שמדברת על יציאה חד־צדדית במטרה להיפטר מהנטל הדמוגרפי והביטחוני, בלי הסכם. הדרך נוסתה בגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון. מדינת ישראל למעשה מתייחסת לעזה כשטח שאינו באחריותה, ומבצעת שם תקיפות אוויריות ומבצעים צבאיים רק כשהטרור והנזק שחמאס ושאר ארגוני הטרור של הרצועה עוברים את רף הסיבולת של החברה הישראלית.

3. "ניהול הסכסוך" - התנהלות ללא תוכנית מסודרת מתוך שאיפה להתפתחויות מפתיעות בעתיד ואולי סוג של מלחמת התשה מול הרשות הפלשתינית ותומכיה בעולם ובניית אלטרנטיבות מדיניות אחרות. במשך שנים רבות הדרך הזאת, שאימץ ראש הממשלה בנימין נתניהו, נחשבה כדרך ללא מוצא, עד לחתימה על הסכמי אברהם שהעניקו תקווה מסוימת שההתפתחויות האזוריות יהפכו את הסכסוך הישראלי-ערבי ביש"ע לפחות רלוונטי.

הדרך השלישית, לו טראמפ היה נבחר לכהונה שנייה, אולי הייתה יכולה להמשיך ולהניב פירות בטווח הזמן המיידי, אך בסופה היינו מגיעים שוב למדינה פלשתינית כפי שתוכנית המאה ביקשה להקים.

החלטתו של בית הדין בהאג להמציא יש מאין מדינה פלשתינית שגבולותיה חופפים במדויק את גבולות 1967 של יהודה, שומרון וחבל עזה היא הכרזה על כישלונן של שלוש האפשרויות. בית הדין בהאג הכיר ברשות הפלשתינית, שהוקמה על פי הסכמי אוסלו כמייצגת של מדינה פלשתינית הרשאית להצטרף כחברה לבית הדין ולהגיש תביעות על פשעי מלחמה שמתבצעים בשטחה. לא מדינה מינוס ולא אוטונומיה פלוס. מדינה על מלא.

בית הדין, לצורך הכרעה בתביעה, קבע גם את גבולותיה של אותה מדינה, שבאיוולתנו הקמנו בחצר האחורית שלנו. גבולותיה הן מלוא שטחי יהודה ושומרון. לא A, לא B, לא H1 ולא H2. מאחר שהתביעה הוגשה גם על "פשעי המלחמה" שישראל ביצעה בצוק איתן, החליט בית הדין שהגבולות כוללים גם את שטח רצועת עזה, כך שגם השטח שממנו ישראל התנתקה, או ברחה, חזר אלינו בדלת האחורית.

בית הדין בהאג אימץ את תפיסת "אף שעל", ומבחינתו מדינה פלשתינית כוללת את יהודה, שומרון, חבל עזה וגם הר חומה ורמת שלמה. ממש מועצת יש"ע. גם המרחב שבו ישראל תוכל לתמרן במסגרת ניהול הסכסוך קרס. אם כל ההסדרים קורסים, וכל סגירת מרפסת בגילה או בפסגת זאב תוביל את המבצע באזיקים להאג, אין עם מה ועם מי להתנהל.

כישלון מפואר נוסף נרשם לדרכו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שנבחר לתפקידו בשל מומחיותו וניסיונו בתחום הדין הבינלאומי. כל המהלכים להסדרת ההתיישבות שנחסמו על ידו מחשש להחלטה בהאג נחסמו לשווא. אכלנו את הדגים המסריחים, גירשנו את טובי בנינו ובנותינו מביתם, והכול לחינם. כעת הגיעו המלקות. שותפים לכישלון זה בחזית המשפטית גם שופטי בג"ץ, שעל בסיס סטנדרטים משפטיים מופרכים ומומצאים של הדין הבינלאומי פסלו מהלכים של מדינת ישראל. הטענה תמיד הייתה שבג"ץ מגן על מדינת ישראל מפני האג, אולם מסתבר שהעובדה שיש לנו משפטנים מנותקים שפוסקים באופן פוליטי מייד אין איזראל אינה מונעת מחבריהם בהאג לתרגל עלינו את האקטיביזם שלהם.

נשארה רק דרך אחת: להחיל ריבונות, ועכשיו. בין הים לירדן אין מקום לשתי תנועות לאומיות סותרות. הפתרונות הזמניים הובילו למבוי סתום. תוכנית ההכרעה שפרסם יו"ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', תאפשר למדינת ישראל להגיע להכרעה ולהתקדם לביסוס וחיזוק ההתיישבות בארצנו. כדבריו של וינסטון צ'רצ'יל, לאחר שניסינו את כל האופציות האחרות, האם לא הגיע הזמן שנעשה את הדבר הנכון?

הכותב הוא מועמד מפלגת הציונות הדתית לכנסת