תורמות לא רק במשרד

הבחירה של יראה לוי לשרת במכון הריאות של בית החולים שערי צדק הובילה אותה בסופו של דבר אל קדמת החזית של מחלקות הקורונה

חגית רוזנבאום , כ"ט בשבט תשפ"א

תורמות לא רק במשרד-ערוץ 7
טקס מצטייני השירות הלאומי-אזרחי בבית הנשיא
צילום: מארק ניימן, לע"מ

בחודשים הראשונים לאחר פרוץ הקורונה, מצאה עצמה יראה לוי בתוך לוח זמנים רשמי של התנדבות רצופה משמונה בבוקר עד שמונה בערב. אבל לוי לא הסתפקה בשעות הרשמיות, וכשהצוות ביקש כמעט לגרש אותה משטח בית החולים היא הביעה את רצונה להישאר ולתרום עוד מזמנה ומכוחותיה. לוי, מתנדבת השירות הלאומי בבית החולים שערי צדק זו השנה השנייה, לא חלמה בתור שמיניסטית ששתי שנות השירות שבחרה לתרום למדינה יתרחשו בלב החזית הקריטית והסוערת ביותר שמתנהלת כיום בישראל: טיפול בחולים במחלקת קורונה.

"בסוף השמינית לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות", מספרת לוי בת ה־19, תושבת מעלות שבגליל. היא סיימה את לימודיה באולפנת רגבים בגולן וידעה שתבחר במסלול של שירות לאומי, אך הכיוון לא היה ברור, למעט פרמטר אחד: "רציתי משהו שיהיה אינטנסיבי, שיאתגר אותי. חיפשתי משהו שידליק לי ניצוץ בעיניים". כיום, אחרי כמעט שנתיים, הניצוץ הזה – שגרם לה להמשיך לשנת שירות נוספת באותו מקום – בוער בעיניה בעוצמה שלא שיערה. את הבחירה בשערי צדק היא מתארת כבחירה של הרגע האחרון, שבועיים לפני תחילת השנה, שהיא רואה בה השגחה פרטית. התקן שלה, שהיא הראשונה למלא כמתנדבת שירות לאומי, הוא במכון הריאות של בית החולים, כשעיקר עבודתה הוא סיוע לצוות הרפואי שמבצע בדיקות ברונכוסקופיה. מדובר בהליך פולשני ומורכב שמטרתו אבחון וטיפול בשורה ארוכה של בעיות רפואיות בריאות.

את התפקיד החלה בשנה שעברה, עוד לפני פרוץ הקורונה. על אף שלקורא הממוצע סיוע פרוצדורלי בתפעול בדיקה לא נעימה שכזו לא נשמע כמו משימה מענגת, הרי שלוי מספרת שהתפקיד שלה "מאוד מאוד מעניין", ובעיקר היא מדגישה את הקשר המיוחד שנוצר בינה ובין הרופאים והאחיות בצוות, קשר שמאפשר שיתוף פעולה כמעט בלי צורך בדיבור במהלך הבדיקה. "שיתוף הפעולה שנרקם בינינו משפיע על איכות הטיפול", היא מסבירה, "אנחנו מבינים זה את זה מצוין, ומדובר בהליך שבו אי אפשר שאחד יעבוד בלי הסיוע של השני". אבל כמתנדבת, לוי יכלה להרשות לעצמה לעשות הרבה מעבר להליך הטכני שאליו מחויב הצוות הרפואי. "לפעמים איש הצוות עסוק יותר בצד הטכני, לי יש יותר זמן לדבר עם החולים עצמם. מדובר בבדיקה לא נעימה. הרבה פעמים יצא לי להחזיק לחולה את היד במהלך הבדיקה, או לפניה, כדי להפיג לו את החששות".

יראה לוי במחלקת הקורונה
צילום: רשות השירות הלאומי אזרחי

"להיות חלק מההיסטוריה"

אבל על העשייה הזאת לבדה לא הייתה לוי זוכה השבוע בתואר מצטיינת השירות הלאומי־אזרחי, יחד עם מתנדבים נוספים מאגודות השירות הלאומי השונות, בטקס שנערך בבית הנשיא בירושלים. כניסתה עם סרבל ומסיכת מגן לפני שנה אל לב מחלקות הקורונה הגועשות הפכה את עשייתה בבית החולים למשמעותית עוד יותר. "עם תחילת משבר הקורונה התנדבה יראה להיות חלק מהצוות שיעבוד במחלקות הקורונה הייעודיות בבית החולים, שכידוע ריכז את מספר חולי הקורונה הגדול במדינה", נכתב בנימוקי בחירתה למצטיינת. "בתקופה מאתגרת זו בלטה יראה כמגדלור ושימשה דוגמה ומופת. יראה התמסרה לעבודתה בצורה מוחלטת, ויתרה על נסיעות לביתה בסופי שבוע ונשארה ללון בבית החולים במשך רוב תקופת המגפה, לרבות בימי שישי ושבת. יראה הראתה יוזמה וחריצות יוצאת דופן, ואת הכול עשתה בנועם הליכות, בחיוך ובמאור פנים".

מי שמשוחח עם יראה לוי, הדמות שמאחורי התיאורים המרשימים הללו, מתקשה להאמין שכל העשייה וההתמסרות הזאת שייכות לבחורה כל כך צנועה ופשוטה, שרחוקה מלהתהדר בשמץ מתרומתה לחולי הקורונה ולבית החולים שערי צדק. "ממש לא ציפיתי לזה", היא אומרת על בחירתה למצטיינת, "לא ידעתי בכלל שזה הולך לכיוון כזה". אבל מי שעובדים איתה ואחראים עליה בבית החולים, כך נראה, חשבו אחרת.

יחד עם שאר צוות מכון הריאות התגייסה לוי מיד לעבודה במחלקת הקורונה, שמשיקה לעבודתם השוטפת בתחום הריאות. בחודשים הראשונים והמבולבלים התפקידים לא היו מוגדרים, אבל לוי תמיד מצאה כיצד לסייע. הצורך בבידוד והמצוקה שנגרמה בגלל הפרדת החולים מבני משפחותיהם הביאו את לוי להיות ראש גשר בין החולים במחלקה ובין המשפחות בהעברת חפצים וציוד אישי, וגם בשיחות והרגעה של בני המשפחה הדואגים מחוץ לדלת. בד בבד היא נכנסה אל תוככי המחלקה, עם כל הסיכון הכרוך בכך ועם ציוד המיגון המסורבל והמחניק, וטיפלה בחולים במסירות: היא סייעה בהענקת טיפול רפואי, עזרה באכילה למי שנזקק לכך, ומעל כל אלה – ישבה לשוחח עם החולים שנותרו להתמודד לבדם עם מחלה מאיימת, בלי קרוב ומכר לידם בימים הקשים הללו. "דאגתי להפיג להם את הבדידות בשיחות, גם בתוך המחלקה כשאני עם סרבל, וגם בשיחות וידאו איתם מחדר המצב שבחוץ". החולים, שראו מולם כמעט רק סרבל ומסכה, התעניינו בלוי ושאלו אותה על עצמה, וכך היא עליהם. בינה ובין חלק מהחולים נוצר קשר מעבר לשיחות שטחיות, אולם למרבה הצער חלקם לא סיימו את שהותם במחלקה בכי טוב. "יש פה צוות שאסף אותי, עוטפים מכל כיוון", היא אומרת על ההתמודדות הנפשית עם העבודה במחלקה. את הקושי הפיזי היא מזכירה רק מן השפה ולחוץ: "בשעות שאני במחלקה אני לא יכולה לצאת החוצה ולא לעשות לעצמי צרכים בסיסיים. אני לא יכולה לשתות מים למשל, בגלל כל ציוד המגן. אם נכנסת, אין יציאה עד שסיימת כל מה שצריך לעשות עם החולים. זה להיות מסורה רק לעבודה".

אני מנסה לשמוע ממנה האם בחורה צעירה שכל החיים לפניה לא חוששת מעבודה יומיומית שמפגישה אותה עם סיכון משמעותי, ובכלל עם מראות קשים, חולי ומוות. לוי רואה את העבודה במחלקת הקורונה מזווית אחרת לגמרי. "אני מרגישה שאני חלק מההיסטוריה בעבודה הזאת, יש פה משהו לא שגרתי. זה הרבה אקשן. מעבר לזה, אני לא חוששת כי כבר חליתי פעמיים, אם כי ההידבקויות היו מאנשים מבחוץ ולא מהמחלקה. כשהחלמתי חזרתי לעבודה". ואיפה היא מרגישה את הסיפוק? "מהרגע הראשון הרגשתי את זה. בכל דבר שעשיתי – הרגשתי שיש משמעות, שיש פה תרומה למדינה, לאזרחים, לצוות ולבית החולים. אני מודה על הזכות להיות חלק מכל זה".

"רוב מוחלט היו בתפקיד גם בזמן הקורונה"

טקס ההוקרה למצטייני השירות הלאומי־אזרחי שנערך השבוע במעמד נשיא המדינה ראובן ריבלין והשר הממונה צחי הנגבי היה טבוע גם הוא בחותם מגפת הקורונה של השנה החולפת. לא מדובר רק בדלילות המשתתפים, במצטיינים שבני משפחותיהם לא יכלו לחגוג לצידם את הרגע המרגש, אלא גם באופי שנשא השנה השירות הלאומי כולו. מחד, המגבלות לא אפשרו למתנדבים רבים לעשות את עבודתם כסדרה. מאידך, הקשיים והאתגרים החדשים רק דרבנו את המתנדבים לתרום ולסייע ככל האפשר, בדרכים מותרות ויצירתיות, כדי להקל מעל אזרחי המדינה ולו במשהו מההתמודדות עם המשבר רב הפנים.

מנכ"ל השירות הלאומי־אזרחי, ראובן פינסקי, ציין בדבריו בטקס כי דווקא השנה הזאת הייתה שנת שיא של השירות הלאומי, עם יותר מ־18 אלף מתנדבים מכל המגזרים. בשיחה עם 'בשבע' מסביר פינסקי את המתווה המיוחד של שתי שנות הקורונה בכל הנוגע לתפקודם של מתנדבי השירות הלאומי: "חלק ניכר ממתנדבי השירות הלאומי־אזרחי היו צריכים להיכנס למה שקראנו לו 'תפקידי צל' - תפקידים שהם ממלאים לאור הנחיצות בעקבות הקורונה, ובעקבות עצירת חלק מהתפקידים שהפכו להיות פחות רלוונטיים בתקופת הקורונה. הגענו למצב שבו רוב מוחלט של בני ובנות השירות הלאומי־אזרחי נמצאים בתפקיד גם בתקופת הקורונה והסגרים. הצלחנו להיערך בפרק זמן מאוד קצר, ולשלב את השינויים כבר בתום הגל הראשון אי שם באפריל-מאי 2020".

אתה רואה עלייה במוטיבציה להתנדב במסגרת השירות הלאומי, על אף קשיי הקורונה?

"השירות הלאומי־אזרחי מאפשר מגוון רחב של תפקידים, אשר כוללים גם את התפקידים המסורתיים שכולם מכירים, אך גם קשת של תפקידים ייחודיים ומעניינים ביותר בתחומי הביטחון, הטכנולוגיה וההייטק, הסיעוד, כבאות והצלה ועוד. הרבה בני ובנות שירות מראים התעניינות הולכת וגוברת. מעידים על כך גם מספר המתנדבים שממשיכים לשנה השנייה, וגם מספר המצטרפים שהולך וגדל על אף הקשיים שמציבה בפנינו התקופה הנוכחית".

אם הייתה אפשרות לעשות שנת שירות שלישית או לחתום קבע בשירות הלאומי, הדסה מרצבך בת ה־20 מצפת הייתה לוקחת את האפשרות בשתי ידיים. מרצבך, שסיימה שתי שנות שירות לאומי, זכתה אף היא בתואר מצטיינת בטקס שהתקיים השבוע. ההודעה על זכייתה בתואר המחמיא התפרשה אצלה כסגירת מעגל מרגשת במיוחד: בסיום השמינית נאבקה מרצבך על מקומה בשירות הלאומי בשל מגבלה פיזית שהיא מתמודדת איתה. לא מעט מקומות סגרו בפניה את הדלת, על אף שמוגבלותה אפשרה לה למלא מגוון תפקידים ללא קושי. מרצבך לא ויתרה, ואף נפגשה עם מנכ"ל הרשות, ראובן פינסקי, כדי להבהיר לו את הבעייתיות בנושא מיון ודחייה של הבנות בתהליך השיבוץ, גם כאלו שלא מתמודדות עם מוגבלות כזו או אחרת. בסופו של דבר התקבלה מרצבך לעמותת שק"ל לבעלי צרכים מיוחדים בירושלים, שם עשתה את שנת השירות הראשונה. יחד עם חברותיה לשירות היא עבדה במחלקת הפנאי, שבה דאגו לאירועי תרבות מוזלים במקומות נחשבים, לנופשים ולמסיבות לבעלי מוגבלות קוגניטיבית.

את שנתה השנייה עשתה בעמותת 'גדולים מהחיים' ובמסגרתה ליוותה ילדים חולי סרטן בבתי חולים בירושלים. "דאגנו להעביר להם את הזמן כמה שיותר בכיף בזמן האשפוז ולהיות משענת גם להורים. כשילד נכנס למחלקה אני הופכת לחלק מהמשפחה, ועושה כל מה שאפשר כדי לשמח אותו. הכול תלוי ברעיונות שלי: מסיבת יום הולדת, ארוחת ערב כיפית, שבת במחלקה, כל דבר". תקופת הקורונה הוציאה את מרצבך וחברותיה המתנדבות מהמחלקות, מכיוון שמדובר באוכלוסייה בסיכון גבוה. אבל מרצבך לא חשבה לנצל את החופשה הכפויה, והמשיכה בכל דרך לתקשר עם הילדים והמשפחות ולתת חיזוק וחיוך ככל האפשר. "היה לנו חשוב שהילדים ימשיכו לקבל התייחסות גם מרחוק, כשאנחנו בבית. שהם יקבלו עוגה ובלון. בתקופה הזאת נכנסו הרבה משפחות למחלקה, והן הגיעו למחלקה בלי מתנדבים, שהם הרוח החיה במקום. פתאום אין את זה. ניסינו לעשות מה שאפשר מרחוק".

השבוע כאמור מרצבך התרגשה במיוחד, כשהמעגל מבחינתה נסגר: "הייתי נרגשת מאוד מההודעה שאני מצטיינת. הוכחתי לעצמי ולכולם שעשיתי את זה, ואני מקווה שההצטיינות היא לא בגלל או למרות המגבלה. אנשים שעבדו איתי בשירות לא הרגישו שזה קיים בכלל, או שהתרגלו לזה או אפילו התייחסו לזה כאל יתרון".

מה תיקחי איתך מהשירות הלאומי לחיים?

"אקח המון דברים. ראשית, האווירה והחיבור בין כל המגזרים במחלקה, משהו שהלוואי שאוכל ליישם גם בחיים. שנית, הרצון לעשות ולעזור כל הזמן, גם אם זה אומר להישאר עד שעות מאוד מאוחרות בלילה ולעשות דברים שמורכב לי לעשות. פשוט לתת".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com