מה שקורה בשבועות האחרונים עם איסורי הכניסה והיציאה מהארץ הוא פשוט קטסטרופה.
אני מקבל בימים האחרונים מאות פניות קורעות לב של ישראלים שתקועים בכל מיני פינות נידחות בעולם ולא מאפשרים להם לחזור הביתה. אנשים שיצאו באופן הכי חוקי ועם כל האישורים וידעו שהם יכולים גם לחזור ופתאום סגרו עליהם את השערים.
חלקם אפילו מחוסנים או מחזיקים בתעודת מחלים מקורונה ועברו בדיקות שליליות. המשפחות שלהם מחכות להם בארץ. הילדים שלהם מתגעגעים. יש בהם חולים שצריכים תרופות, אנשים שנתקעו בלי כסף או איפה לגור או מה לאכול, אנשים שזקוקים לטיפולים רפואיים ושיש להם תורים לניתוחים ונתקלים בקיר אטום. אנשים שמוכנים לכל תנאי של בידוד או בדיקה שהמדינה תציב בפניהם ומקבלים תשובה שלילית גורפת.
ועדת החריגים בקושי מתפקדת, בקושי עונה, ובדרך כלל מסרבת. ויש גם אנשים שנמצאים בארץ וחייבים לטוס לחו"ל לטיפולים רפואיים שנקבעו מראש או להיפרד מבן משפחה על ערש דווי, ואפילו חתן שצריך לצאת לחתונה שלו עצמו בארצות הברית ולא מקבל אישור.
אני באמת לא מבין איך דבר כזה אפשרי במדינה דמוקרטית מתוקנת. איך מדינה דמוקרטית מתוקנת יכולה למנוע מאזרחיה לחזור הביתה בלי שיהיה אכפת לה ומבלי לדאוג להם לפתרונות ביניים. "תסתדרו לבד", אומרים להם.
אז נכון, המוטציות מסוכנות וצריך למנוע מהן להיכנס לארץ, אבל יש פתרונות מאוזנים בהרבה שיהיו פחות גורפים ויתנו מענה למי שצריך.
במקום להתנהל בצורה זהירה ומאוזנת לאורך זמן, הממשלה מתנהלת בקיצוניות ושוברת בחדות מפתיחה חסרת אחריות וללא תנאים של השמים, ללא בדיקות וללא בידוד, לסגירה מוחלטת שלהם בבת אחת ובצורה פוגענית וחסרת הבחנה.
כשהייתי שר תחבורה בגל הראשון נלחמתי להחזיר כל ישראלי וישראלית הביתה בטיסות חילוץ. לקחתי על זה אחריות תקציבית מול חברות התעופה ונאבקתי מול יועצים משפטיים לאחר מעשה לאשר זאת. היה ברור לי מהרגע הראשון שמדינת ישראל לא משאירה אף אחד מאזרחיה מאחור הרחק מהבית.
אני קורא לראש הממשלה ולחברי הממשלה למצוא פתרון מאוזן באופן מיידי ולדאוג לכל הישראלים שנתקעו בחו"ל שלא באשמתם.