כיצד נסייע לילדינו להתמודד עם מסכים בתקופה שכל עולמנו מסתכם במסכים

החשיפה למסכים בתקופת הקורונה מכלה כל דקה פנויה מחיי ילדינו. אפשר למתן את ההשפעות השליליות של החשיפה באמצעות שיח רגשי מקרב.

רותי חר"ן , כ"ט בשבט תשפ"א

כיצד נסייע לילדינו להתמודד עם מסכים בתקופה שכל עולמנו מסתכם במסכים-ערוץ 7
אילוסטרציה
istock

השבוע מציין משרד החינוך את שבוע הגלישה הבטוחה ברשת. אם נפרק לרגע את השאלה מהי גלישה בטוחה ברשת נמצא שנוכל לכלול בתוכה נושאים רבים: זמן מסכים, חשיפה לתכנים לא מותאמים, שיח פוגעני, בריונות וכו'.

מחקרים קובעים שחשיפה מוגברת ולא מותאמת למסכים מזיקה לגוף ולנפש. לפני הקורונה, היה ברור שיש אלטרנטיבה מחוץ למסך ועולם שלם מחכה לנו. אבל הנה, הגיעה הקורונה; העולם שבחוץ הצטמצם למסך שבפנים. לומדים ועובדים ומקיימים קשרים חברתיים דרך מסכים ויש סגרים ולא ניתן לצאת מהבתים.

ונשאלת השאלה- כיצד נתנהל כהורים מול ילדינו במציאות מורכבת כזו? אלו מסרים ברורים נוכל להעביר להם במציאות כל כך מבלבלת, לעיתים אף בלתי שפויה? כדי לענות על אותן שאלות אספר לכם חוויות משיעורי העצמה אישית (כישורי חיים) שאני מעבירה בבתי הספר. באחד מהם שאלתי תלמידים, כמה שעות צפיה בסדרות הם צברו בשבוע האחרון?

שתיקה כבדה השתררה באוויר הווירטואלי ואז הם אמרו, איך נחשב את זה בכלל? הצעתי להם לפשט את התהליך, וביקשתי שישלפו את הניידים ויחשבו כמה פרקים ראו בכל עונה ואז כמה דקות בממוצע כל פרק ומכך הגענו לכמה שעות סה"כ.

התשובות לא היו מפתיעות, וזרמו אט אט דרך הצ'אט. ממוצע שעות הצפייה בסדרות הגיע ל-2400 דקות לשבוע. התלמידים נדהמו מהמספרים הגבוהים, שמעידים על כמות הזמן שהם מצויים במסכים. התשובות שהגיעו היוו מראה למציאות, ורק תזכרו שהתשובות שלהם התייחסו רק לסדרות. ואם הזכרתי את נושא הסדרות, בני נוער רבים רואים בהן כזמן הפוגה, זמן לחלום ולדמיין מציאות אחרת בחייהם בעיקר כשהם מזדהים עם אחת מהדמויות.

ישנם תלמידים שרואים בסדרות את בית ספרם החדש. לטענתם, בסדרה הם לומדים על החיים יותר משיעורים לא רלוונטיים ומשעממים. אז מה ניתן לעשות וכיצד להשפיע ולהסביר לבני הנוער את הנזק הכבד הטמון בחשיפה מתמשכת למסכים? אז, תתפלאו, דיאלוג עם ילדיכם הוא אמנות האפשר. ניתן להשפיע מבלי להטיף או לשנות, אלא על ידי יצירת שיח מקרב, שיח רגשי.

שיח כזה שמעוניין להיכנס לעולמו של הילד/המתבגר, בגובה העיניים מבלי להיות שיפוטיים או ביקורתיים. משימה קשה אך אפשרית עם כוונה פנימית כנה והכנה נפשית. התכנים המוקרנים במסכים מעצבים תפיסות עולם וחיים. הם חודרים אל תוך המודע והתת-המודע שלנו, ואצל ילדים ומתבגרים שבונים חוט שידרה פנימי, המסרים המועברים אליהם משפיעים בעוצמה חזקה על תפיסת עולמם ועל מצבם הנפשי והרגשי.

על מנת להצליח להשפיע באמת על ילדינו מומלץ ליצור שיח עם הילד על סדר יומו, לשוחח על זמן הצפייה ועל התכנים בהם הוא צופה. נשאל אותו מה הסידרה האהובה עליו ונציע לו להצטרף לשעת צפיה משותפת נעימה עם כוס שוקו מפנק. בסיום הפרק, נשאל איזו דמות את/ה אוהב/ת איזה פחות, ומה מערכות היחסים בין הדמות שאתה אוהב לבין הדמויות האחרות.

וכמבוגרים, כשנצפה יחדיו במסך המשפחתי נצפה באופן ביקורתי בתכנים המוקרנים, נשתדל לא להישאר פסיביים, כי בכל מקרה עוד רגע מה שמוקרן חולף. אם הילדים שלנו יראו אותנו מזפזפים על השלט, הם יפנימו שלא כל מה שמוקרן, הוא מקובל וחיובי. התנהגות כזו מצד ההורים תלמד את הילדים ותשדר דוגמא אישית עבור ילדינו. בימים מבלבלים כאלה חשוב שנשדר חוסן, ולא נישאר פסיביים אל מול המציאות שנכפתה על כולנו. נסיים עם מסר כזה משיעור העצמה אישית שהעברתי לתלמידיי.

שאלתי אותם מהי האצבע החשובה ביותר ביד? הם הצביעו על שתי אצבעות: האגודל והאצבע, ואמרו שאלו האצבעות שאיתן הם גולשים בנייד, דיברנו על זה שדרכן הם בוחרים מה לראות ומה לא. ושאלתי, מהו הכפתור הכי חשוב בנייד? והם ענו שהחשוב ביותר הוא האיקס או הכיבוי. בואו נחזק לילדים שלנו את שריר הבחירה וההתלבטות ולא נקבל את המובן מאליו, נהיה אקטיביים ונאמין שאנחנו יכולים להיות שם עבורם.

רותי חר"ן, יועצת חינוכית ומרצה בחוג לייעוץ חינוכי במכללה האקדמית לחינוך שאנן בחיפה ויוצרת ההצגה "המינון לא מתאים"

הצעות והערות ניתן לשלוח לדואר אלקטרוני: computers@inn.co.il