יוצאים מגדרם

לא שקופים

הלל דוכן (25), סטודנט לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית הדסה, יוצא מדי שבוע יחד עם חבריו לרחובות ירושלים ומחלק לדרי הרחוב צלחת מפנקת עם אוכל חם ומזין. והכול עם חיוך ומילה טובה, שספק אם אותם הומלסים זכו להם לאחרונה

"לפני שנה ושלושה חודשים החלטתי לעשות מעשה ולחלק אוכל להומלסים שאני רואה ברחוב", משחזר הלל דוכן איך הכול התחיל. "לא יכולתי להישאר אדיש. בדירת השותפים שבה אני גר היה סיר ענק, ומצאתי שם גם עגלה גדולה - שני דברים שצריך כדי לעבור ברחובות ירושלים ולחלק אוכל. ידעתי שאופרטיבית עדיף לעשות זאת עם שותפים, והחלטתי לצרף אליי שני חברים - תמיר ששון ובתיה ארד. האמת היא שזה התחיל כמבצע חד־פעמי", הוא משתף. "החלטנו ללכת על זה. עמדנו במטבח, בישלנו ויצאנו לחלק. הלכנו לתחנה המרכזית, הסתובבנו בשוק ובעיר, והתחלנו לחלק למי שפגשנו בדרך וראינו שהוא נזקק. הם כל כך התרגשו, וגם אנחנו", הוא מודה. הפעם הראשונה צלחה והותירה אצל דוכן וחבריו טעם של עוד. "ראינו כי טוב, והחלטנו - יאללה, ממשיכים. מאז זה הפך להיות מנהג קבוע שלנו, פעם בשבוע. הרעיון הוא לתת להם ביד צלחת ובתוכה לשים, על המקום, מנה חמה ומזינה. בחורף אנחנו דואגים שזה יהיה מרק עוף, מרק קובה או משהו חם ומפנק במיוחד, ובקיץ אלה יכולים להיות פסטה בולונז, שניצלים וקציצות".

מה בנוגע לעלויות המצרכים? אתם בכל זאת סטודנטים.

"בתחילת הדרך הכול היה במימון שלנו. הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות את זה והלכנו על זה. בהמשך, חברים שמעו על היוזמה, התרגשו והתחילו להתגייס, לתרום כסף ולהצטרף בעצמם לפעילות. כשעשינו פרויקטים יותר רחבים, למשל הרחבת החלוקה גם לאזורי תל אביב ופתח תקווה בערב ראש השנה, אנשים כבר שמעו והכירו את הפרויקט שלנו, ונרתמו לסייע. אנשים התחילו לתרום והגענו גם לדרום הארץ, אבל בימים רגילים אנחנו מחלקים בעיקר בירושלים. באופן טבעי ומתבקש, הכול נעשה בימי חמישי, לקראת סוף השבוע. יש לנו קבוצת ווטסאפ של כמה עשרות חבר'ה, וכך, בכל שבוע אנחנו מוצאים שלושה מתנדבים שמגיעים אליי לדירה, מבשלים את האוכל, ואז קבוצה של ארבעה מתנדבים יוצאת לחלוקה ברחבי העיר. בינתיים התרחבנו לשתי עגלות. לפעמים אנחנו מוציאים לא רק מנות חמות אלא גם שמיכות, בגדים, שקיות חימום, במחשבה שאחרי הכול, קהל היעד שלנו הם אנשים חסרי בית, וזה מאוד משמעותי, בעיקר בימים הקרים כל כך של ירושלים".

איך הגעתם לאותם דרי רחוב?

"בהתחלה פשוט חיפשנו אותם ברחובות. עם הזמן גילינו יותר ויותר אנשים, שרובם ממוקמים באותו אזור, ועדיין אנחנו מגלים בכל שבוע מקום חדש שיש בו ריכוז של הומלסים. האמת היא שכבר הפכנו ממש לחברים. הם מכירים אותנו, מחכים לנו ובעיקר מחזירים לנו המון אהבה. זה תמיד עם חיוך, חיבוק וברכות.

"כל הזמן קורים אצלנו דברים מרגשים", מחייך דוכן. "בחודשים האחרונים היו שני אירועים בלתי נשכחים. בהדלקת נרות חנוכה, הגענו לא רק עם אוכל אלא עם כל מה שצריך להדלקת נרות. ההומלסים הדליקו איתנו נרות, ואלו היו רגעים מרוממים ממש. הם שמחו והתרגשו וזה גרם לנו להבין שיש כאן הרבה מעבר למנת אוכל לאנשים רעבים", הוא מציין.

"המקרה השני הוא שלפני כמה שבועות חגגנו יום הולדת לאחד מהחבר'ה, והחלטנו בהחלטה ספונטנית לשתף בשמחה את האנשים מהרחוב. רקדנו איתם, שרנו, הבאנו עוגה, ופתאום זה הרגיש הכי משפחה. כולנו סטודנטים עסוקים ולאף אחד לא משעמם, אבל אני מאמין שכשאתה מאוד רוצה משהו וזה חשוב לך, אתה מוצא לזה זמן.

"אני כל כך גאה במערך המדהים שנוצר ובנכונות של כל כך הרבה צעירים לקום ולעשות מעשה. זה מרגש ונותן כוח. מדובר בסך הכול בחמש-שש שעות שבועיות, ואני מאמין שכל אחד יכול למצוא את השעות האלו ולעשות טוב. כרגע זה נעשה באופן אינטואיטיבי וזה עובד מצוין, ואין אפילו שֵם למיזם שלנו, אבל אני בהחלט חושב לעלות שלב ולפתוח עמותה, כדי שנוכל לתת מלגות לסטודנטים המתנדבים וגם כדי לבסס את הפעילות. אנחנו הרי לא מירושלים במקור - החברים, הגרעין ואני, וכשנסיים ללמוד נעזוב את העיר. לכן כדאי לחשוב קדימה ולראות איך כל הטוב הזה ימשיך".

***

היה לי אח

נטף נבון (19), סטודנטית למדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל, מכירה מקרוב את המשמעות של חיים לצד אח מיוחד. לאחרונה היא הקימה את המיזם 'מיוחד זה אחי', לתמיכה וחיזוק לאחים שכמוה מתמודדים עם האתגר

"המיזם שלי נולד מסיפור אישי", היא פותחת. "יש לי אח בשם שחר, הוא בן 8 והוא אוטיסט. לפני חצי שנה, הרגשתי שאני רוצה להרים את הכפפה במה שקשור לאחים של ילדים מיוחדים. הרגשתי, בחוויה האישית שלי, שלהורים של הילדים הללו יש מענה. יש למי לפנות, יש קבוצות, יש תשובות. אבל האחים, לעומת זאת, באיזשהו מקום קצת שקופים, למרות שאין ספק שהם עוברים הרבה ומתמודדים עם אתגרים לא פשוטים בכלל.

"חשבתם פעם מה זה להיות אח של ילד מיוחד?

"כאחות לשחר, לפעמים היו חסרים לי חברים לדרך שנמצאים באותה סיטואציה. כאלו שיקשיבו לזה שלפעמים לא ידעתי איך להתמודד, התביישתי, הסתרתי. כאלו שיקשיבו בלי שיפוטיות. רציתי לשמוע שאני לא לבד, שיש עוד ילדים שחווים את אותם הדברים בדיוק.

אז שמתי לי למטרה למצוא את אותם אחים שגם הם מתמודדים. חשבתי לעצמי איך ניתן לפעול ומה אפשר לעשות כדי שיהיה מקום אמיתי לאותם אחים, שיהיה להם היכן לפרוק, עם מי לדבר ואפילו לעשות פעילויות. מקום של שיתוף עם מכנה משותף. קבוצה שמאחדת, וגם מהווה הזדמנות לפעול להעלאת המודעות לאותם ילדים מיוחדים ולתסמונות השונות".

וממחשבה למעשה. "בשלב הזה הכנסתי לתמונה את מאיר, שגם הוא מבית שמש, ויש לו אח עם תסמונת דאון. ידעתי שגם הוא חשב על הכיוון, והיה צורך בסיעור מוחות כדי למקד ולדייק את המטרה שלנו. ישבנו וכתבנו לעצמנו את המטרות, מה אנחנו חושבים ומרגישים שהכי חסר לנו כ'אחים של', מה היינו רוצים שיהיה וכל מה שעלה במחשבותינו, מה לדעתנו ירצו אחים אחרים ומה אפשר לעשות במיידי. כהמשך לזה חשבנו כיצד אפשר לבטא את המטרה בתכל'ס. אם, למשל, אחת המטרות שלנו היא להעצים את החברים - אז איך מיישמים את זה הלכה למעשה. הכנו דף מסודר עם מטרות ועם תוכנית מעשית. בשלב הבא פניתי אל מחלקת הנוער של עיריית בית שמש, ובאדיבותם הם קבעו לנו פגישת זום והיו מוכנים לשמוע ברצינות את ההצעה שלנו. כששמעו את הסיפור שלי ושל מאיר, הם התלהבו מאוד והחליטו להירתם לעניין. הם אמרו לנו שזה נושא חשוב ושחייבים לממש את הרעיון שלנו, כי זו גם יוזמה חסרת תקדים", היא מחייכת בצניעות.

לאיזה גיל אתם מכוונים?

"קבוצת הגיל שלה מיועד המיזם שלנו היא כיתות ז' עד י"ב. בעיניי, דווקא בגילאים הללו צריך את המענה שאנחנו נותנים. הרגשתי ששם יותר זקוקים לנו. קראנו למיזם 'מיוחד זה אחי'. בינתיים נכנס לתמונה גם מרכז המשפחות, שנועד לעזור למשפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים, וכך נוצרו שיתופי פעולה והתחלנו את הפעילות".

האתגר הראשון שעמד לפתחם היה גיוס האחים למיזם. "מסתבר שיש אצלנו בעיר כ־150 משפחות מיוחדות. גייסנו חמש טלפניות שהתקשרו משפחה אחר משפחה וביררו באילו משפחות יש אחים בטווח הגילאים שאליו אנחנו מכוונים. אחרי הסינון הראשוני, התקשרתי בעצמי והסברתי לכל משפחה ומשפחה במה מדובר. לא אגיד שזה הלך חלק. ברור שיש כאלה שנרתעים, לא מתחברים לעניין, לא רוצים להיות חלק מזה. אבל הגענו לכעשרים אחים מקסימים שאיתם אנחנו עובדים, ואנחנו בטוחים שהתוכנית עוד תתרחב בהמשך, לאור מה שהיא הצליחה להשיג עד עכשיו. עשינו פעילות פתיחה מושקעת וכך זה התחיל להתגלגל.

"כרגע אפשר לומר בצורה מאוד ברורה שאנחנו מחזקים את האחים, וזה מקום שאפשר לפרוק בו ולהרגיש בחברת שווים. יש לנו מדריכים ויש לנו אנשי מקצוע שמלווים אותנו. מי שכבר בתוכנית, יודע ומכיר את התועלת, ומי שעדיין לא - צריך לעבוד איתו ולהסביר לו. בדיוק מהסיבה הזו, שאין מודעות לעניין האחים, הרמתי את הכפפה הזו. אנחנו מדברים עם ההורים והם עדיין לא מבינים שאנחנו לא מציעים עזרה לילדים המיוחדים שלהם, כפי שהם רגילים, אלא דווקא לילדים האחרים. ברגע הראשון הם לא יודעים מאיפה זה בא להם. אין ספק שהעובדה שמאיר ואני באים מהעולם הזה, עוזרת להסברה. הם הבינו שלא מדובר באנשים שמנסים לעזור על הדרך, בלי להבין דבר, אלא שהמיזם הזה קם מתוך כאב פנימי והיכרות עמוקה עם העולם הזה".

ההיכרות האישית עם האתגר, מסבירה נטף, ללא ספק מסייעת לה לדבּר, להיפתח ולספר לאחרים על חוויותיה האישיות. "השבוע הייתה לנו פגישה עם האחים, והרגשתי שאני עובדת עם מבוגרים ולא עם ילדים. תביני, ילד שיש לו אח עם צרכים מיוחדים מתבגר טרם זמנו, ומתמודד עם המון אתגרים שילדים אחרים לא מדמיינים. אחת הבנות סיפרה שיש לה שני אחים מיוחדים, ושהם אומנם עם צרכים מיוחדים, אבל גם לה ולשאר האחים יש שריטות משלהם. מעניין איך אנחנו כל כך רגישים, שאנחנו מבינים שכל אחד מאיתנו הוא מיוחד. באופן גורף, כל החברים בקבוצה טוענים שלמרות הקושי והאתגר, הם לעולם לא היו מחליפים את האח הזה שלהם במישהו אחר, שהמתנה שהוא הביא לעולם יְקָרה להם, שזה הפך אותם לאנשים רגישים יותר, ושהם אוהבים את האח אהבת נפש", היא מציינת.

המיזם החדש רק בתחילת דרכו, אך נטף מבהירה כי הוא עומד להתרחב. "בתוך אילוצי הקורונה יש סדנאות שעוד קצת מתעכבות, אבל אנחנו יודעים שבעזרת ה' זה עוד יקרה. יש לנו כבר סדנת קולנוע שיש בה המון עומק. אנחנו יוצרים קשרים, נותנים כלים, זה כל כך מחזק ומחבק. בנוסף אנחנו מחזקים את הקשר בין האחים לילד המיוחד, נותנים להם פרויקטים משותפים כמו למשל לעבוד איתו על מסירת כדור ואימון. לפעמים ההורים כל כך בתוך משימת חייהם, שהם לא יכולים לשים לב לדברים האלה, שהם קטנים אבל גדולים".

***

שיעורי עזר

עמית וייס (26) הוא סטודנט לחינוך גופני בגבעת וושינגטון. בשעותיו הפנויות הוא מתנדב ללמד סטודנטית לקוית למידה עם הפרעת קשב, ולעזור לה לצלוח את הלימודים בדרך אל התואר

את לימודי שנה א' כסטודנט סיים עמית וייס עם ממוצע ציונים גבוה. "בגבעת וושינגטון, מי שמסיים מעל ממוצע מסוים מקבל פנייה ממרכז מעג"ל, שזה מרכז תמיכה בסטודנט. שם הוסבר לי שאני יכול להיכנס לתוכנית התנדבותית בקמפוס". לוייס הוצע לסייע בשיעורים לסטודנטית עם לקויות למידה והפרעת קשב שמתקשה בלימודים. הוא נרתם מיד למשימה.

השנה החלה ברגל ימין. וייס והסטודנטית נפגשו, כמקובל, לשיעור שבועי קבוע, והוא חש שהעזרה שהוא מעניק לה אכן מועילה. "במפגשים הראשונים זיהיתי במה בדיוק היא צריכה יותר עזרה, עשינו תיאום ציפיות ובנינו מעין תוכנית לימודים משלנו. ככה נכנסנו לשגרת לימודים שבועית", הוא אומר. "מרכז מעג"ל, בניהולה של ד"ר אליסיה גרינבנק, אִפשר את כל זה ברגישות ובאכפתיות שאין שניות להן. לאורך כל ההתנדבות ידעתי שיש כתובת ואוזן קשבת לכל דבר, וזה מאוד חשוב כשאתה בכזאת עשייה".

לאחר כמה חודשים פרצה הקורונה לחיינו, והעזרה הלימודית הפכה פתאום למשמעותית אפילו יותר. "הקשר והתמיכה הפכו מאז להיות יותר רציפים, ועד שהמערכת התאפסה, כשכולם התרגלו לכניסה לשידורי הזום, תמכתי בה והכנסתי אותה לעניינים. לא נתתי לה להתפזר. בעקבות כל השינויים במערך הלימודים ובאמצעי הלימוד, הרגשתי שיש לי הזדמנות גדולה יותר לעזור לסטודנטית שבאופן טבעי, בנוסף לאתגרים הלימודיים האובייקטיביים, סבלה בקורונה גם מלחץ נפשי", הוא מספר.

"גם לי בעצמי יש הפרעת קשב וריכוז", עמית מפתיע, "ולכן אני עוד יותר מודע לאתגר שבכך, ועושה הכול מתוך רגישות רבה. לא בכל המקצועות אני חזק, אבל למזלי דווקא במקצועות ובתחומים שבהם הסטודנטית צריכה יותר עזרה, יש לי יותר מה לתת לה. אני גם לומד יחד איתה תוך כדי תנועה ואוהב את האתגר הזה. אני במגמת בריאות הציבור והיא במגמת חינוך מיוחד, שזה משהו אחר לגמרי, אבל נכנסתי לעניינים ואנחנו לומדים מה שצריך. כשאתה רואה שהתרומה שלך תכל'ס עוזרת ויש לך תועלת, זה מאוד מספק ומדרבן להמשיך ולתת עוד ועוד. לכן, למרות שפורמלית התוכנית הסתיימה, החלטתי להמשיך את הלימוד הקבוע איתה גם השנה, בהתנדבות מלאה, בלי קשר לתוכנית של מעג"ל".

בעקבות הקורונה, לוייס, שהוא גם מאמן כושר בחל"ת, נותר זמן פנוי, שאת חלקו הוא בוחר להקדיש ללימוד המשותף. "גם מבחינת פניוּת, יש לי כרגע יותר אפשרות לעשות זאת. אני גם חושב שברגע שאתה בוחר בתחום שליחותי כמו הוראה, דברים כאלה מזדמנים אליך באופן טבעי. להיות מורה זו שליחות, וכתלמיד שחווה לא מעט קשיים מול המערכת, אני עוד יותר בטוח שזה מה שאני רוצה לעשות, בעיקר בדור שבו יש כל כך הרבה הסחות דעת ומסכים, ובכלל לא נדיר לפגוש ילד עם לקות למידה או הפרעת קשב. אני לגמרי יודע איזו השפעה אדירה יכולה להיות למורה על נפש התלמיד. מעבר לכך, המכללה היא מקום פסטורלי ורגוע שמקנה לסטודנטים, כמו גם לאותה סטודנטית שאיתה אני מתנדב, תחושה של הכלה אמיתית שמאפשרת לפעול למימוש פוטנציאל".

***

מבצע סבתא

דודי זימברקנופף (21) הוא סטודנט להנדסת אלקטרוניקה במרכז האקדמי לב. הוא פיתח מערכת ממוחשבת המנגישה את שירותי עמותת מלב"ב לאוכלוסיית הקשישים, שנותרו מנותקים בביתם במהלך הסגרים

כשמלאו לדודי זימברקנופף 18 הוא עלה לארץ מברזיל. שנה לאחר מכן זכה עם שני חברים בתחרות טכנולוגיה שהכניסה אותם היישר למרכז היזמות של המרכז האקדמי לב. אבל אז הגיעה הקורונה, והצרכים לפיתוח השתנו. "במרכז היזמות ישנו פרויקט שנקרא TAKE ACTION, ובמהלך תקופת הקורונה עלו בו מספר יוזמות טכנולוגיות נדרשות. המטרה הייתה לסייע לגורמים שונים שפועלים עם אוכלוסיות שנפגעו בדרך כזו או אחרת מהקורונה, ובהן כמובן הקשישים".

בתוך כך, צף ועלה הצורך בסיוע לעמותת מלב"ב (מרכז לטיפול בקשיש בקהילה) המספקת מעטפת שירותים בקהילה לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר. העמותה, שבימים שבשגרה מעניקה שירותים שונים לאוכלוסיית הקשישים, ביקשה לעשות זאת גם בימי הקורונה. הבעיה היא שקשישים רבים מתקשים להשתמש במחשב, ובמציאות שבה כל השירותים, הפעילויות והמופעים הפכו למקוונים, אותם אנשים הנמצאים באוכלוסיית סיכון לא יכלו לקבל שום שירות, ולמעשה נותרו בודדים בביתם. "בתקופה שבה התחיל הסגר הראשון, הבינו בעמותה שהקשישים לא יוכלו להגיע שוב לפעילויות שהיו כל כך חשובות להם מכל בחינה שהיא, וצריך היה לדאוג לתקשר איתם טכנולוגית. בעמותה קלטו שצריך למצוא איזשהו פתרון טכנולוגי, תחליף ומענה לצורך הגדול של אותם קשישים בשמירת הקשר. רק שכאן העניין היה אפילו יותר מאתגר, בגלל גילם המבוגר. ניסינו למצוא עבורם פתרון שמתאים להם. היה ברור שצריך למצוא פלטפורמה מותאמת דווקא לקהל היעד הזה", הוא מסביר את האתגר הגדול.

המיזם, שנולד כאמור במסגרת TAKE ACTION, היה פיתוח מערכת ממוחשבת ייחודית המנגישה את שירותי העמותה לאוכלוסיית הקשישים. המערכת הייתה כל כך מוצלחת, שגם כיום היא משמשת אותם בשירות הניתן לקשישים.

"מי שהתחילו את הפרויקט הזה וניסו לבנות מענה מתאים היו סטודנטיות ובוגרות של המרכז האקדמי לב. אני נכנסתי לתמונה בשלב שבו היה צריך למצוא תשובות ספציפיות לאתגרים הטכנולוגיים שלו. ידעתי כמה זה חשוב ומשמעותי לאותם קשישים שבגלל הקורונה כל החיים שלהם השתנו. זו הייתה עבודה אינטנסיבית של שלושה שבועות, מעין מרוץ נגד הזמן, מכיוון שהבנו שבתקופה כל כך מורכבת - כל יום שאותם קשישים, שרגילים שמספקים להם תעסוקה וסדר יום קבוע, מנותקים ולא עסוקים - זה נזק, וחבל. היה צריך להטמיע במערכת את סדר היום שלהם - חוגים, פעילויות, הרצאות, ולאפשר הרשמה וירטואלית, כל אחד לפי הרצון והעניין האישי שלו. מדובר למעשה במערכת שעות לכל דבר ועניין, ועל ידי הקלקה הם נרשמים ומצטרפים. זה היה פרויקט מאוד ממוקד, עם התחלה וסוף, אבל עדיין פה ושם צריכים את תמיכתי הטכנית ואני עוזר בשמחה במה שאפשר. כמובן שאני נשאר בתמונה. אני מאוד נהנה ומסופק מהעשייה הזו וזמין לבקשות נוספות, למרות הלחץ הגדול שיש לי כסטודנט שהוא גם בעל עסק.

"עשינו עוד כמה פרויקטים במסגרת מרכז היזמות, למשל לעמותת 'זכרון מנחם'. מספר סטודנטיות ובוגרות מהמכון בנו מערכת לניהול תרומות דם, וגם כאן עזרתי בבניית המערכת. אני יכול להגיד שהאתגר הגדול ביותר מבחינתי הוא מציאת הזמן, אבל הרצון להיות חלק מהדברים החשובים הללו הוא שנותן את הכוח. יושבים בלילה ומשלימים - זה בהחלט שווה את זה. אני שמח להיות חלק מזה. הלוואי שבברזיל הייתה עמותה כזו, שתדאג לסבתות היקרות שלי שגרות שם".

***

אני קורא

איילת השחר אייזנברג (25) היא סטודנטית לחינוך מיוחד ותקשורת במכללת הרצוג שבגוש עציון. היא מובילה את הפרויקט 'קוראים ביחד' להקניה וחיזוק של יסודות הקריאה לילדי הקורונה

"הפרויקט ההתנדבותי 'קוראים ביחד' נולד בעקבות המעבר ללמידה מרחוק, שיצר אצל ילדים בגילאי גן חובה ועד כיתה ד' פערים ברכישת יסודות הקריאה ובמיומנויות הבנת הנקרא", מסבירה איילת השחר אייזנברג את המניע להקמת המיזם. "מסתבר שהמערכת הבית־ספרית מתקשה לתת מענה לכלל הילדים, שצוברים עם הזמן פער לימודי, והורים רבים אובדי עצות בנושא. מתי"א יחדיו, הנותנת שירות בפריפריה של ירושלים (גוש עציון, אפרת, קריית ארבע, מטה בנימין, בית אריה, מודיעין רבתי, בית אל וביתר עילית), בשיתוף פעולה עם המרצים, ואיתנו הסטודנטים של מכללת הרצוג, נרתמו יחד בהתנדבות למתן מענה לאתגר הגדול הזה של צמצום הפערים. אני לקחתי על עצמי לרכז את הפרויקט הזה, בהתנדבות כמובן. במהלך הפעילות אנחנו נפגשים עם תלמידים אחד על אחד, בודקים היכן הם מתקשים ועוזרים להם. התהליך הוא חווייתי ומעצים, הן לסטודנט והן לתלמיד", היא אומרת.

"האתגר בהתנדבות הזו הוא בעיקר בגלל המציאות המשתנה ללא הרף. הכול דינמי, יש סגרים, כולם במצב רגשי מאוד מורכב. גם לא קל למצוא בתוך התקופה המאתגרת שהמדינה נמצאת בה, את הזמן והאפשרות הטכנית לעבוד עם תלמיד שמתקשה בצד הלימודי, יחד עם התקופה הרגשית שכולנו עוברים. לפעמים יש הורים שיותר חוששים מהמפגש הפרונטלי, אז אנחנו עושים זאת בלמידה מרחוק. כך או כך, התלמידים צמאים לשגרה ולמסגרת ברורה, וההתנדבות הזו נותנת לאותם ילדים מתקשים דחיפה למעלה ומחזקת אותם בצד הלימודי וגם בפן של הביטחון העצמי, וזה מה שנותן לכולנו את הכוח לפעול ולהשקיע. אני אוהבת את עצם העבודה עם הילדים. לא בכדי בחרתי במקצוע ההוראה, אבל לא פחות אני נהנית מהלוגיסטיקה, מהארגון וההכנה של העזרים".

היענות הסטודנטים לפרויקט רבה, היא מספרת. "מרגש לראות היענות כל כך גדולה של סטודנטים שרוצים להיות חלק, לעזור לתלמידים שצברו פערים. אני רואה את עצמי ממשיכה בהתנדבות הזו בשנים הקרובות, במיוחד עם כל ההשלכות של הקורונה על הילדים הצעירים. אנחנו מתחילים כבר להרגיש ולראות כמה המצב והלמידה מרחוק משפיעים על שכבת הגיל הצעירה, ואם ניתן לעזור להם ולו במעט להרגיש טוב עם עצמם, בטוחים בעצמם, ולהעביר להם מעט מהזמן המטורף הזה דרך למידה חווייתית והקניית יסודות הקריאה - אז בוודאי שנעשה זאת".

איילת השחר מקווה שהפרויקט המדהים הזה יתרחב ויגדל לכמה שיותר מקומות. "בשלב זה אנחנו בונים את היסודות של הפרויקט. את התלמידים אנחנו מאתרים דרך בתי הספר. אנחנו בקשר עם מנהלים, והם מקשרים אותנו עם המורים והמחנכים, וכך אנחנו מוצאים עבור מי השירות הזה עשוי להיות יעיל ביותר".