רחל סילבצקי
רחל סילבצקי צילום: חזקי ברוך

היום במבט לאחור, ניתן לנתח את מאורעות החודש האחרון במפלגת בית היהודי מול מפלגות ימינה והציונות הדתית. נתונים בסיסיים:

לראשי מפלגות ימינה והציונות הדתית, נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ', כושר מנהיגות בולט, כריזמה, וכישרונות פרלמנטרים וארגוניים מעולים. כידוע, נפתלי בנט שואף להיות ראש ממשלה, על כן מצהיר שאינו מייצג את המגזר הדתי ציוני, והביא לפרישת האיחוד הלאומי ממפלגת ימינה כדי לא לאבד קולות בוחרים חילוניים.

בצלאל סמוטריץ' מאמין בחזון מפלגת "הציונות הדתית" ובעקרונותיו שהם א"י, תורת ישראל ועם ישראל, ושואף להגשים את חזון הוגי המגזר "קמעא קמעא." המפלגות של נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ', אם כן, שונות מהותית.

בנט, הפונה לקולות חילוניים בלי לוותר על קולות ה"בייס" הדתי, בנה רשימה הכוללת דתיים ראויים ליד חילוניים כגון מייסד השולמנים אביר קראה וח"כ סטלה וינשטין הידועה כמי שדוגלת בנישואים אזרחיים לזוגות חד-מיניים.

סמוטריץ' בנה רשימה של אנשי מעשה בציונות הדתית עם קבלות בנושאים החשובים למגזר כגון זכויות החייל הדתי, וגם בעניינים המשפיעים על כל המדינה, כגון צביונה היהודי, ההתיישבות, מערכת המשפט, המסתננים ועוד.

ומפלגת הבית היהודי? היא החליטה לא לשתף פעולה בבניין ייצוג מאוחד לציונות הדתית. בניגוד למפלגת ימינה, שתמשיך לקדנציה הבאה גם אם אינה משיגה את יעדה הפעם, לא בטוח, לאחר החודש האחרון, שיהיה המשך למפלגת הבית היהודי.

הרושם הוא שמפלגת הבית היהודי חיה בבועה הנקראת "מרכז המפלגה" ומאמינה שה"מרכז" וציבור בוחריה זהים. אז זהו, שלא. אנו, בוחרים שאינם חברי מרכז, שמנו לב למה שקרה ולא טוב לנו עם זה:

ההתמודדות והשייכות: לאחר שנכשל בניסיון להיות ראש הבית היהודי, הכריז ניר אורבך שעוזב את הפוליטיקה. בקושי הספקנו לעכל זאת ושמו הופיע ברשימת ימינה. כעת, זה שהוא נשאר בבית היהודי לאחר פרישת בנט מעלה תהיות.

ההבטחה שלא קוימה: היו"ר הנבחר של מפלגת הבית היהודי זכתה בתפקיד על סמך הבטחתה להתאחד עם האיחוד הלאומי (לשעבר) למפלגה אחת בשם "הציונות הדתית". שמחנו, הטלפונים צלצלו בלי סוף, ומישהו הציע להוסיף לשם "הציונות הדתית" את המילים "מיסודה של הבית היהודי והאיחוד הלאומי".

היה ברור שלא מדובר בחיבור טכני בלבד אלא בבניית ישות חדשה ומושכת מבחינה אלקטורלית, כפי שאחדות תמיד מביאה, ומנוף לחיזוק הרעיון השורשי של הציונות הדתית. ואכן, היה מובן שזה כרוך בצורך "למחוק" את האיחוד הלאומי ואת הבית היהודי כדי לבנות את מפלגת "הציונות הדתית" המאוחדת.

ומעבר לזה, היה ברור שבצלאל סמוטריץ', שויתר בעבר על מקום ראשון לטובת הרב פרץ, ואז חווה את ההסכם העצמאי של רב פרץ עם בן גביר, ולאחר מכן את הנטישה של הבית היהודי כשהיו חילוקי דעות, לא יהיה מוכן – ובצדק - להכניס "מפלגה על תנאי" כפי שהיה בעבר.

הבית היהודי טען שסמוטריץ' דיבר בזלזול על המפלגה בתוך המו"מ, אבל יתכן והוא פשוט אמר את האמת – שלבית היהודי אין כוח אלקטורלי – והאמת הזו התקבלה בהפתעה ונתפס כזלזול. הרי בתוך הבועה הנקראת "מרכז המפלגה" זה לא נכון. שם כולם מצביעים לבית היהודי.

הסירוב של הבית היהודי הוכיח שסמוטריץ' צדק. ללא איחוד אמיתי, החיבור לא היה מחזיק מעמד.

ההסכם והרשימה: בתחילת המו"מ לבית היהודי הוצעו מקום 2 ברשימת הציונות הדתית ועוד מקום ריאלי (המידע בדוק), כשבבחירות עתידיות רשימת מתמודדים אמורה הייתה להיבנות ביחד – בעזרת פריימריס שיתקיימו לאחר הבחירות. (האיחוד הלאומי וימינה לא קיימו פריימריז כי מפלגה החדשה אינה יכולה לעשות זאת כפי שיכלה מפלגת העבודה. נדרשים הכנה וארגון האפשריים רק לאחר מערכת הבחירות.)

הבית היהודי הבטיח שוב ושוב שעוד רגע חותמים, המשיך במו"מ, שוב הבטיח ולא חתם, והתחילו טלפונים מודאגים בין הבוחרים. עם הזמן, התקבל הרושם שזו תרמית, שהבית היהודי אינה מתכוונת לחתום. סמוטריץ', שהבין שעליו להכין רשימת מועמדים למקרה שלא יהיה הסכם, מילא את הרשימה שלו בדקה ה-90, חתם הסכם טכני עם עוצמה יהודית בדקה ה89, והשאיר בכל זאת בשעות האחרונות את מקומות 4 ו8 לבית היהודי. ואז הבית היהודי טען (במסרון שקבלתי ממנו) שהציע להם מקומות לא טובים, אלא שאנו זוכרים היטב את מה שהוצע לו בתחילת המו"מ.

מסתבר, כפי שכתב מישהו לפני במאמר בערוץ שבע, ש"התמונה המקוממת של מצגות שווא, מלחמות העסקנות, והכיסאולגיה עד השעות האחרונות שלפני הגשת הרשימות" - כשבסוף נסגרים הסכמים המנוגדים להבטחות לבוחרים, הפך לשגרה בהתנהלות הבית היהודי.

כואב שמהרגע הראשון לאחר הבחירות הפנימיות, דיברו בבית היהודי במונחים של שליטה, מנותקים לגמרי מהחזון, מנותקים מהסיפור הגדול.

ולמרות שמפלגות חדשות קמות מרסיסי מפלגות כל הזמן, ולמרות ההסכם ההוגן שהושג על ידי זבולון אורלב (שניסה בכנות לעזור), לבסוף היו"ר התעלמה מבוחריה, ממי שהמליץ עליה ומאלו שעבדו עבורה, ולא הסכימה שהמפלגות יתמזגו.

כדי להבין את הסיפור מאחורי הסאגה, צריך להכיר היטב את מושג "מרכז המפלגה":

ה"מרכז" בגלגוליו: מי שנכח בכנס מרכז המפד"ל בימיו הטובים, ראה אלף חברים שמחים, ביניהם ראשי סניפים ונציגי סניפים, קבוצות כמו נשות אמונה המסתובבות עם הצעות להצבעה, והמון המולה חיובית. הוא ראה גם מאבקי כוח קשים ואיך שבבחירות פנימיות אנשי הסיעות עמדו בחוץ עם רשימות מוכנות של שמות, רשימות חיסול ורשימות עם אנשי קש. פוליטיקה צרופה.

מצד שני, הוא ראה גם מנהיגות שהתייצבה בעוז להגן ולהיאבק על ערכי הציונות הדתית בסיוע רשימת מתמודדים שומרי מצוות - אמנם בגוונים שונים, כדוגמת הרב דרוקמן ונציג הקיבוץ הדתי.

כנסי המרכז היו חגיגה לראשי הסניפים. אנשים אלו היוו מוקדי הכוח המקומי בציונות הדתית.

אך החגיגה הזו נגמרה מזמן. "מרכז" עדיין יש, אבל בוחרים אין. נפתלי בנט הביא תקווה זמנית, אך זו התמוססה כשעזב. הוא הקים מפלגה חדשה וכשנכשל, החליף שם והמשיך הלאה כפי שעושה מישהו עם כושר מנהיגות.

ובבית היהודי המשיכו כרגיל עם "מרכז" הבנוי מראשי סניפים וחברי הסניפים. בועה כבר אמרנו? והגוף הזה היה צריך לקבל החלטה לחסל את עצמו. יושבי ראש סניפים היו צריכים להסכים ללכת למפלגה מאוחדת ולהסתכן בפריימריס שבהם אולי לא ייבחרו. הם לא הסכימו לוותר על ראשות סניף כדי להיות חלק מהאדרת חזון הציונות הדתית.

עברו מספר ימים והבית היהודי איים בהגשת תביעה קנטרנית נגד השימוש בשם "ציונות דתית". יש להניח שמטרה אחת של האיום היא לעולל לסמוטריץ' מה שניסו לעשות לביבי ולטרמפ – הסחת דעת מהקמפיין עצמו. התנהגות דומה היוותה אחד הגורמים לשקיעת המפד"ל. ולמפלגת ימינה לא ראוי להיות קשורה, אפילו בעקיפין, לפנייה לערכאות הפוגעת בציונות הדתית.

התחילו להופיע הכפשות, והרב זלמן מלמד שליט"א, כדרכו המכובדת במנהיגות התורנית של המגזר, עצר אותה מיידית. יש להניח שהוא מצפה מתקשורת המגזר להתנהג בהגינות מבחינת חשיפת המתמודדים ובהימנעות ממסרים פוגעים סמויים -–כי הרי בצלאל סמוטריץ, האיחוד הלאומי ומאז שנכנס לזירה, נפתלי בנט, הם בני טיפוחיו.

וזה היה יכול להיגמר אחרת. אם יו"ר הבית היהודי הייתה מאמינה בעצמה ומבינה שהיא יכולה להיות מנהיגה בדיוק כמו בצלאל סמוטריץ' או נפתלי בנט, היא הייתה מהדפת את העסקנים, עומדת איתנה בפני חברי מרכז הבית היהודי בתקופת המו"מ, ומצליחה להלהיב ולשכנע אותם שלבנות מפלגה חדשה אמנם קשה מאד וכרוך בויתור על ראשות סניף, אבל זה צו השעה.

הייתה מסבירה כמה שזה לטובת עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל. ואם זה היה קורה, במקום ראשי סניפים הממשיכים בשכנוע חברים להצביע עבורם בתוך הסניף היא הייתה זוכה לכל הקרדיט על יציאתם מהבועה כדי לשכנע את אזרחי ישראל להצביע לרעיון הגדול הנקרא "ציונות דתית".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו