מחשבות - שנה למגיפה

הנגיף הזה גם מבלבל חודשים ארוכים את המדענים ואנשי המחקר, המנסים להבין את פעילותו.

הרב יאיר פרנק , ב' באדר תשפ"א

מחשבות - שנה למגיפה-ערוץ 7
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

אנו עומדים בתחילת חודש אדר, והנה אנחנו נמצאים כבר כשנה לאחר תחילת המגיפה. נדמה שיש מקום להסתכל על מה שעברנו, עבר על העולם, ממבט גבוה ורחב יותר.

ביום יום אנו מתמודדים עם הפרטים של החיים, חשובים יותר וחשוב פחות, ולפעמים שוכחים לעצור מעט, ולהסתכל על המציאות בישוב הדעת ובאופן עמוק. בלשון החסידות – קטנות מוחין וגדלות מוחין.

מבט של גדלות מוחין הוא מבט של אמונה. מבט שמבקש להתבונן– מה ה' יתברך שואל מעמך. מבט של אמונה הוא גם מבט אופטימי, שמשתדל להסתכל בעיקר על הטוב. ומתוך כך, גם שואל ומבקש כמובן מה יש לתקן.

ובכן, כולנו מרגישים שהעולם השתנה. עברנו, ועדיין אנחנו עוברים, משהו גדול. ראשית לכל יש לומר, כפי שאמרו אי פעם במצרים, אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִיא. האדם המודרני חשב שהוא כמעט כל יכול, שיש לו טכנולוגיות מפותחות במגוון של תחומים כפי שלא היה מעולם, שהכול בשליטתו. והנה, יצור קטנטנן, ויש אומרים שאפילו אי אפשר לקרוא לו יצור, מסוגל לשדד את כל האנושות כולה.

הנגיף הזה גם מבלבל חודשים ארוכים את המדענים ואנשי המחקר, המנסים להבין את פעילותו. בעקבותיו השתנו כל סדרי החברה, סגרים, כלכלה. דווקא המציאות שכל העולם הוא ככפר גלובלי אחד, אפשרה גם התפשטות הנגיף ממקום אחד בקצה העולם - לכל העולם כולו.

ומכאן הלמוד הראשון והגדול שכולנו צריכים ללמוד - ענווה, או בלשון אחרת, נוקבת יותר, אפסות האדם. אפסות האדם מול בורא העולם והאדם.

ומאידך, ההכרה המשלימה כי יש מנהיג לבירה. כל התהליכים שהעולם עבר ועובר, שלא שערנו שיהיו, וגם זקני הדור לא זוכרים שהיה כדבר הזה, מורים לנו כי העולם לא בידיים שלנו, ולא פועל לפי התחזיות שלנו, אלא הקב"ה הוא שמנהיג את העולם. הוא מסובב את כל הסיבות, משגיח על כל הנבראים.

על כן לצד הענווה, אנחנו מתמלאים בטחון. אף על פי של נדע את דרכי הבורא, "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי", אך אנו מאמינים בני מאמינים כי "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", והוא מנהיג את העולם להביאו לטובה, ובכלל זה גם המגיפה.

כפי שאמרנו, מבט של אמונה משתדל להסתכל בעיקר על הטוב, וכך גם על הטוב באדם ובעם ישראל. היפך ההרגל להתמקד בעיקר בחסרונות ובבעיות. ובכן, כמה זכויות אדירות צבר עם ישראל בשנה החולפת. אנו יודעים שעיקר הנפגעים בקרונה הם הזקנים, ואנשים עם מחלות רקע. והנה, עצרנו כולנו את סדרי החיים, ילדים נערים ומבוגרים, שמרביתם יקבלו את הקורונה באופן קל יחסית אם בכלל, בכדי להציל נפשות.

נשארנו בבית תקופות ארוכות, הקפדנו יום יום על מגע ועל מסכה, שינינו את כל הרגלי החיים הכי פשוטים לנו. כל פעולה ופעולה כזו היא קיום המצווה הגדולה של וָחַי בָּהֶם, של וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם. כמה גדולה היא האהבה שהתגלתה כאן בין הבריות, כמה אחדות וסולידריות עמוקה קיימת בתוכנו, שאפשרו את ההצלה הגדולה הזאת.

כמובן, אין זה מטשטש את הדרוש תיקון בנושא הזה בהווה, וכל אדם וכל חברה צריכה לעשות את חשבון הנפש של עצמה.

ואם בתיקון אנו עוסקים. נושא אחד משמעותי שנדמה שאי אפשר שלא לחשוב עליו בהקשר של הקורונה. קשה שלא לראות את הקשר הגדול לפה, לדיבור של האדם. בתורה אנו לומדים שתיקונו של המצורע, שהוציא רע מפיו, הוא: ללכת בדד מחוץ למחנה, ועל שפם יעטה, החברה צריכה להתרחק ממנו ד' אמות, לתקופות של סגר – שבוע ועוד שבוע, וכו' וכו'.

השוואות מפליאות ומבהילות למציאות היומיומית שלנו בשנה האחרונה. ובכן, בכל פעם שאנו מכסים את פינו במסכה, אפשר להתבונן על כך, כמה אנחנו צריכים לפעמים לכסות את הפה, פשוט לשתוק, שמא יצאו דברים רעים מפינו שעלולים להזיק לאחרים. תיקון הפה והדיבור, שהם כידוע עיקר מעלת האדם, "לנפש חיה – לרוח ממלא".

ואולי מבט אחר ושונה על הנהגות הריחוק של השנה החולפת. כאשר אנו לומדים סדר טהרות, אנו הרבה פעמים חשים ריחוק רב שיש לנו מעולם מעשי של חיי טומאה וטהרה. והנה, בשנה האחרונה אנו מקבלים הצצה קטנה על האפשרות שלנו לחיות כך. לא לגעת בכל אחד, להיזהר אפילו מהתזת רוקו של אדם אחר, או ממאכל או חפץ שהוא נגע בו, לשמור מרחק. כל אלו יכולים להכין אותנו לחיי טהרה.

לקראת סיום – התפילה. נדמה שעבודת התפילה קיבלה הרבה מאוד שינויים וטלטלות בשנה האחרונה. אין לי ספק שהיא תהווה אתגר בעקבות כך, גם כאשר נחזור לשגרה. יש להאריך בכך במקום אחר. רק נאמר שתי נקודות אופטימיות: הרבה יהודים, שהתפללו יום יום במשך חייהם במניין, נאלצו לפתע להתפלל יחיד בבית. מה התחדש להם, לנו, בתפילה הזו? יש כאלו, לא כולם, שזכו לעלות קומה, ולהתחבר לתפילה ממקום אישי ועמוק יותר.

ועתה, כאשר הם חוזרים לתפילה הציבורית, הם באים ממקום אחר. מאידך, נזכור את הימים הראשונים שבהם חזרנו לתפילות במניין לאחר תקופה ארוכה, כיצד כל 'קדיש' ו'קדושה', 'ברכו' וברכת כהנים, היו לפתע מרגשים ומיוחדים הרבה יותר. למדנו אם כן להודות ולהתרגש מהדברים הקטנים, מהמצוות שאנחנו עושים בכל יום, ולראות שהם בעצם גדולים מאוד. ובכלל, לדעת להודות ולשמוח על כל דבר ודבר שיש לנו בחיים. עץ מלבלב, חיוך של ילד, אהבת בן ובת הזוג, בריאות הגוף, ובעצם – כל נשימה ונשימה.

ולסיום – הודיה גדולה. מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ. הקב"ה שלח לנו בחודשים האחרונים תרופה למכה, חיסון למגיפה. על ממציאי החיסון הבאמת מופלא הזה (למי שירד לעומק כיצד הוא עובד) אנו מברכים את ה' – שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָֹר וָדָם. והנה, מכל העולם, מתוך מיליוני בני אדם ועשרות מדינות, זכינו להשגחה מיוחדת, ובחר ה' בעמו ובנחלתו - ארץ ישראל, להיות המדינה הראשונה בעולם שהאוכלוסייה שבתוכה זוכה לקבל את החיסון באחוזים גבוהים. "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם".

שנזכה שיסיר מעלינו ה' את המגיפה כליל, ונזכה לראות במהרה רפואה שלמה לכל יושבי ארץ ישראל, לכל עם ישראל, לכל העולם, רפואת הגוף ורפואת הנפש, אמן.