הדמעות של שלדון אלדסון

מנכ"ל תגלית לשעבר, קרוב למיליארדר והפילנתרופ היהודי, מספר על לבו החם ורגישותו: "שלדון לא עזב אף יהודי ללא עזרה. העם היהודי הפסיד אדם ענק"

גידי מרק מנכ"ל תגלית , ב' באדר תשפ"א

הדמעות של שלדון אלדסון-ערוץ 7
גידי מרק מנכ"ל תגלי
צילום: ארז עוזיר

שלדון אדלסון נראה מבחוץ כמו אדם קשוח, שלא מתרגש בקלות. מי שעבד איתו צמוד, לאורך שנים, יודע בדיוק מהן הנקודות הרכות שלו. אחת כזו נחשפה לי, למשל, באירוע הדלקת נרות חנוכה עם קבוצה ממדינה ערבית.

שלדון, שמה שהניע אותו הוא להבטיח את קיומו ושגשוגו של העם היהודי, דמע מהתרגשות.

אני זוכר את הימים הראשונים של "תגלית", הרבה לפני שהפכנו למיזם החינוכי הגדול והחשוב ביותר בעולם היהודי, שמביא לישראל עשרות אלפי צעירים מדי שנה. נפגשתי אז עם בני הזוג אדלסון. בחלומות הכי אופטימיים שלי חשבתי שאולי הם יעזרו לקדם קצת את התכנית שכל כך האמנו בה, אבל הם עשו הרבה יותר מזה. שלדון וד"ר מרים אדלסון הבטיחו לא רק לתרום כסף בעצמם, אלא לעזור לנו לגייס מעמיתיהם. כמובן שהם עמדו במילתם והפכו, בעיניי ובעיני רבים, לתורמים הגדולים ביותר לחינוך יהודי מאז ומעולם. לא רק שתרמו מאות מליוני דולרים בעצמם ,סכומים שהעולם היהודי לא הכיר עד כה, אלא שהביאו עוד עשרות מליונים מחבריהם. כל זאת למען מה ששלדון ראה כהצלת עתיד העם היהודי.

השם העברי של שלדון הוא גדליה, וזה לא לחינם. הוא היה אדם גדול. לא בקומתו הפיזית אלא בתחושה שהקנה לך כשהיית במחיצתו, שיש לך ענין עם יהודי נדיר. שלדון לא עזב אף יהודי ללא עזרה. אנחנו מכירים רק את העזרה והסיוע הגלוי שלו, אבל יש לא מעט עזרה בסתר וסיוע לאנשים רבים כל כך. לחלקם התוודעתי דוקא מאנשים זרים משום שהוא ומירי רעייתו נוהגים להסתיר את היקף המתן בסתר שלהם. החברים האמיתיים שלו לא היו אנשים עם מעמד, שועי עולם ובעלי נכסים. הוא לא אדם שהסתנוור ממעמד ותארים מפוצצים לא דיברו אליו. שלדון ומרים היו מוקפים בהרבה אהבה, אבל לאו דווקא מאנשים "חשובים". הם היו מוקפים חברי אמת, שותפים לדרך, אנשים שהאמינו בדרכם והלכו איתם שנים.

תמיד אהבתי לראות אותו מדבר עם ישראלים, או עם אנשים שהדעה הפוליטית שלהם שונה משלו. רבים מהם הגיעו לפגישה אתו מוכנים לעימות חזיתי על רקע תפישות פוליטיות שונות. גם אם לא שינו את דעתם , אפשר היה לראות אותם שעה שהם מתרככים בעוינותם, שעה שהם משתכנעים שהדבר היחיד שמניע אותו בתפישותיו, היתה אהבת ישראל ללא גבולות.

מעבר לאדם הכל כך נדיב שדבק בערכיו, שלדון היה גם חד כתער. הוא לא הפסיק לאתגר את המחשבה של כל מי שסביבו. אני לא חושב שלמדתי ממישהו את חשיבות הצבת השאלות הקשות ללא כחל וסרק והתמקדות בעיקר, כמו שלמדתי ממנו. אני זוכר שהוא אמר לי: "כל יהודי שלא מגיע לישראל, זו בכיה לדורות". כשהצבנו יעד של 50 אלף יהודים שיגיעו לישראל מדי שנה, הוא שאל "למה לא 70 אלף?" העם היהודי הפסיד אדם ענק, אבל הרוויח מפעל חיים של נתינה שימשיך עוד הרבה אחריו.