הרב פרופ' אברהם שטיינברג
הרב פרופ' אברהם שטיינברגצילום: מרים צחי

הנחות היסוד הן:

  1. מדובר במגפה עולמית שגרמה למותם של מיליונים רבים ברחבי העולם, ואלפים רבים מאחינו בני ישראל. בנוסף גרמה המגפה לתחלואה קשה ולנזקים בריאותיים מתמשכים גם לאלו שהחלימו. המגפה גם גרמה לנזקים נפשיים, כלכליים, חינוכיים וחברתיים חמורים.
  2. כל הדרכים למגר את המגפה נכשלו, והמגפה ממשיכה להשתולל ולגבות את חייהם ובריאותם של מילוני בני אדם.
  3. החיסונים נגד הקורונה שעברו את שלבי המחקר המקובלים וקיבלו את אישורם של הגופים הרגולטוריים המוסמכים ביותר בעולם. הם הוכחו כיעילים ביותר לא רק במהלך הניסויים אלא גם במהלך הפעלתם במדינות שונות בעולם, ובעיקר בישראל. כמו כן הם הוכחו כבטוחים ביותר עם תופעות לוואי קלות וחולפות בלבד.
  4. כל טיעוני הקונספירציות וה-fake news משוללי כל יסוד, ואין להתחשב בהם. יש אמנם כמה שאלות פתוחות, אך אין בהם כדי להצדיק הימנעות מחיסון.
  5. המסרבים להתחסן גורמים הן לנזק לעצמם, כי הם עלולים לחלות בצורה קשה ואף למות, והן לנזק לזולתם, כי הם עלולים להדביק אנשים רבים, בין כאלה שהתחסנו ויש אחוז קטן שנדבק בכל זאת, והן כאלה שלא רשאים להתחסן אם בגלל סיבות רפואיות או בגלל היעדר אישור (כגון ילדים מתחת ל-16 שנים).

לאור הנחות אלה להלן היחס ההלכתי והאתי למסרבי חיסון:

  • ביחס למסרבי חיסון – יש לדון מהצד הפלילי ומהצד הנזיקי: (א) אם מותר או צריך לכפות עליהם את החיסון בעל כורחם, או להענישם על סירובם, כפועל יוצא מהיבט פלילי בסירובם; (ב) להטיל עליהם סנקציות, או למנוע מהם הטבות, או עיסוק עם קהל, כפועל יוצא מהיבט נזיקי בסירובם.
  1. ביחס לכפיה או הטלת עונשים - נראה שמעיקר הדין מצד ההלכה יש מקום לכפות עליהם בתנאי מגפה קשה ומחלה קשה, הן כדי להגן עליהם מדין ונשמרתם, והן כדי למנוע את הפצת המחלה לאחרים ולסכן את חייהם. אכן בפועל הדבר ככל הנראה לא ישים במדינות דמוקרטיות, המכבדות את האוטונומיה של הפרט גם במחיר פגיעה בעצמו. ועדיין יש מחויבות על קובעי המדיניות לעשות מאמץ הסברתי גדול – רפואי, אתי, הלכתי – לשכנע להתחסן ולדחות את שמועות הכזב השונות הגד החיסונים.
  2. ביחס לסנקציות והטלת מגבלות בעיסוק עם קהל ומתן הטבות – נראה ברור שהדבר מותר ואף חובה על המדינה להתקין תקנות כאלה. היינו, מותר למנוע מהמסרבים להתחסן להיכנס למקומות שאינם חיוניים, לתת אישורי כניסה במרחב הציבורי (כגון מלונות, מסעדות, מקומות בילוי וכד', ואף בתי כנסת ובתי ספר) רק לאלו שהתחסנו (או החלימו); וכן מותר למנוע מהם את עיסוקם עם קהל, כגון מורים, שוטרים, בעלי עסקים וכד'. ובוודאי מותר לעסקים ולחברות פרטיים להתיר כניסה למפעליהם רק למי שהוכיחו כי הם התחסנו (או החלימו).
  • עוד יש לציין כי חלה חובה נזיקית על המסרבים להתחסן במצב של מגפה משתוללת ובלתי מרוסנת, כך שאם נדבק וחלה מאן-דהוא בגלל הדבקה מאדם שסירב להתחסן יש לו עילה לתביעה נזיקית נגד מי שחב לאחריני.
  • מאידך, אין למנוע טיפול במסרבי חיסון אם חלו בקורונה, אף שיכלו למנוע זאת. כך אנו נוהגים בכל מצב שהחולה גרם את מחלתו בעצמו, כגון מעשנים, אלכוהוליסטים וכד', ואף מצד ההלכה אין אנו מונעים טיפול ממי שנפצע בעת שחילל שבת בפרהסיא וכד'. 

הכותב הוא חתן פרס ישראל, יו"ר הוועדה לאתיקה ולבקרה, האיגוד הישראלי לנוירולוגיה של הילד ומנהל היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים. מנהל יד הרצוג והאנציקלופדיה התלמודית.